Dracula: Origin
תועבה חיוורת השמה ללעג את כל הראוי והטוב ואסור שתראה אור יום. לא דרקולה עצמו, אלא המשחק המבוסס על עלילותיו. שלחנו את כתבנו לבדוק את המשחק, והוא חזר מלא בדחפים אפלים ואלימים. במקרה הזה לא מדובר בקללת הערפדות, אלא קללתו של משחק גרוע
דרקולה הוא משחק הרפתקאה, לא פעולה-הרפתקאה או אחד מאותם מעשי שעטנז אחרים. בדרקולה אתם מדברים עם אנשים, מרימים חפצים ופותרים חידות - וזהו. אם אתם לא אוהבים את זה, אין לכם מה לחפש עם המשחק הזה. תעברו הלאה, בטח יש בקרוב לאיזה משחק יריות.
נשארנו רק עם הגרעין הקשה של חובבי ההרפתקאה? מצויין. עכשיו, גם לכם אני אתן את אותה העצה – אתם מוזמנים לוותר על דרקולה. זה משחק גרוע. כסיפור, או כסרט אווירתי, יש למשחק איכויות די מרשימות, אבל כמשחק מחשב – לא.
הכל דיבורים
עלילת המשחק מתחילה בדומה לעלילת הספר "דרקולה": הארקר, ידיד של דוקטור וואן-הלסינג, נעלם בטרנסילבניה והדוקטור החביב יוצא להגן על ארוסתו משובבת המראה של הארקר. במהירות אנו מגלים שמאחורי ההעלמות עומד הערפד שעל שמו קרוי המשחק, ושהוא שם את עינו על אותה ארוסה. מכאן ואילך עלילת המשחק מתרחקת מעלילת הספר, שולחת את וואן-הלסינג לקצוות תבל ומוסיפה יסודות ממיתולוגיות אחרות לתיבול.
הבלגן הסיפורי הזה נתמך ברשת מרשימה של מכתבים, קטעי ספרים וכתבות המתעדים עולם חי ומרתק, ועלילת רקע שממש מרגישים שמתרחשת במקביל למשחק. אך בזמן שהדברים האלו כתובים למשעי, כמעט כל מילה שיוצאת מפי אחת מהדמויות במשחק, ובמיוחד הדוקטור, אווילית להחריד. אותו פרופסור מנופח ידון באותה ארשת רצינית במותה המתקרב של בת חסותו ובאחיינו רקדן-הסטפס של בעל בית מצרי. הוא יביט על מצבה בדמות מלאך כבול ויביע את דעתו עליה באותה נימה יבשה כמו שהוא יפעיל רגעים לאחר שהטילו סכין לעבר צווארו. בזמן שהרקע יוצר למשחק אווירה חזקה, המשפיעה על השחקן בכל אשר ילך, האווירה נשברת ברגע בו אחת מהדמויות במשחק פוצה את פיה וחושפת את עצמה כדמות ממוחשבת ולא כאדם אמיתי.
חפש את הנקודה
מצד שני, הרבה פעמים, מה שנאמר גרוע פחות ממה שלא נאמר. לאחר ביקורו הראשון במוזיאון המצרי הדוקטור הטוב סירב לצאת, בטענה שיש עוד דברים לעשות. כמובן שהוא לא טרח לרמוז מה עוד יש לעשות, או מה עליי לנסות למצוא. מיותר לציין שבאף נקודה עד אותו הרגע אף אחת מהדמויות, המכתבים וקל וחומר שלא וואן הלסינג עצמו ראו לנכון לציין את שבעת הפירמידות שהייתי צריך לחפש.
זו רק אחת מהבעיות הבולטות בעיצוב המשחק. הביטו לרגע על אחת מתמונות – רקע עשיר ועליו אנימציות חיות של דמויות ובעלי חיים. עכשיו נסו לנחש מה מהדברים האלו מוצב שם רק לשם המראה, ועל אילו דברים אפשר גם ללחוץ. כל מסך הופך לתרגול מתיש ב"חפש את הנקודה ללחיצה", כאשר לעיתים אפילו רק חלקים מסויימים מחפץ או אדם ניתנים ללחיצה. גרוע מכך, דבר ששימש כרקע סתמי בפעם הראשונה בה נמצאים במיקום מסוים עלול להפוך לחפץ פעיל בפעם השנייה, ללא כל שינוי במראה שלו.
כאן לא מפסיקות הטעויות הקלאסיות. כמובן שבזמן שחלק מהחידות הן תוצאה ישירה של שימוש בהיגיון הבריא וברמזים שניתנו על ידי דמויות אחרות, הרוב המכריע של החידות הוא תרגיל בפיענוח הלך המחשבה של המפתחים. כאשר אני ניצב מול בריכה שורצת תנינים אותה אני לא יכול לחצות, הרמז היחיד שניתן לי הוא בעובדה שאין ולו חפץ אחד ללחיצה בחדר – כנראה שהפתרון בחדר אחר. גם שם צריך לחפש את הזרד הנכון ללחוץ עליו כדי לפתוח רשת של חידות המובילות, הפלא ופלא, למעבר סתרים, או שטות אחרת.
יש גם לא מעט פעולות שלא ניתן לעשות - רק לעיתים רחוקות וואן הלסינג יסביר מה מפריע לו לפתוח דלת. למה הוא מחכה? שנשים לו ביד חפץ מהמטען, או שנלך ונפתור חידה במקום שונה לחלוטין? לדוקטור כחוש הפנים הפתרונים, אך הוא לעולם יסרב לרמוז לנו מה חסר לנו. כנראה ביישן.
מה שבמיוחד הפריע לי היא העובדה שכל התקלות האלו קורות במשחק שמבחינות אחרות כל כך מושקע. האווירה החזקה מחד, והתיעוד הקפדני מאידך – כל שיחה במשחק נשמרת בממשק נוח לגישה, כך שקל לבדוק פעמיים כל רמז שניתן, יחד עם כל מסמך שנקרא. ברור למדי שהושקעה במשחק מחשבה מרובה, אך בנקודות מסויימות, הכרחיות, המאמץ הדרוש לא נעשה, מה שמדרדר את החווייה. המשחק הזה יכול לשמש כאחלה ספר, והתמונות שבו לעיתים מרשימות מספיק כדי שארצה להדפיס אותן ולתלות על הקיר. כמשחק מחשב – אני ממליץ לכם להמנע ממנו.
יתרונות
האווירה מושקעת, המראות מרהיבים, והקטעים הכתובים מצוינים
חסרונות
המשחק עצמו פשוט לא מהנה
ציון סופי: 53