עשרת הגדולים: סרטי משחקים

10) האחים סופר מריו

מאז שיצא המשחק הראשון בסדרת סופר מריו, ביחד עם קונסולת ה-NES של נינטנדו בשנת 1985, הסרט היה רק עניין של זמן. אחרי הכל, זהו המשחק הכי נמכר בכל הזמנים עם מכירות של כ-40 מיליון(!) יחידות ברחבי העולם – פי 4 מהסימס המקורי. וזה לא שלא היה כאן פוטנציאל לסרט מהנה – למשחקי מריו כמעט ולא היתה עלילה, מה שהשאיר את הכל בידי התסריטאים... אבוי, מה שהם עשו למשחק הפלטפורמות החביב. מדובר, בקלות, באחד הסרטים ההזויים ביותר שאי-פעם צולמו בארה'ב.

9) פוקימון

'פיקה, פיקה. צ'ו' – מלים נהדרות אלה בקעו מהרמקול של הטלויזיה שלי די הרבה פעמים בשנות האלפיים המוקדמות. לא שהייתי מעריץ גדול של סרטי פוקימון, אך היה זה עדיף בהרבה על עשיית שיעורי בית או רביצה חסרת מעש בקניון. אמנם לא זכרתי מעולם שמות של יותר מ-10 פוקימונים, והמהלכים האבולוציוניים שלהם נראו לי מרתקים בערך כמו חלזונות אחרי הגשם, אך אי אפשר היה להתעלם מהפשטות של הסדרה ומהאלימות המוזרה בה. רק לאחר מכן גיליתי שסדרת הטלויזיה הזו מבוססת על משחקי תפקידים מצליחים ביותר לקונסולת הגיימבוי הניידת.

8) House of the Dead

השם של המשחק הזה הסביר הכל. יש בית, בבית יש מתים, אבל לא מתים מספיק. כשיצא ב-1996, סיפק House of the Dead שעות של הנאה לבעלי אקדח-אור ולמבקרי אולמות המשחקים. המטרה היחדה בו היתה לכוון את האקדח לראשו של הזומבי הקרוב אליך, ולתווך על חילוקי הדיעות שלכם בכל הנוגע להיותך חי בעזרת כדור לראש. המשחק היה אחד מהראשונים שהשתמשו בצמתי דרכים – במספר מקומות, פעולות השחקן הכתיבו את הדרך בה צעדה דמותו. ואז הגיע דוקטור יו בול וניסה להרוס הכל.

7) Street Fighter

המשחק היחיד שאני זוכר מאולמות המשחקים באוקראינה של תחילת שנות ה-90 הוא Street Fighter 2. אולי היה זה יצר הפטריוטיות שגרם לבעלי אולם המשחקים להביא את המכונה הקפיטליסטית – אחרי הכל, הייתה שם דמות מברה'מ עם השם המאוד, אבל מאוד לא רוסי זנגיף – אך אני אישית תמיד העדפתי את ההודי עם הידיים הארוכות. שעות על גבי שעות יכלתי לשבת ולמתוח את ידיו של דהסלים תוך צחקוק מרושע. שנים עברו, הגעתי לארץ, ומה אני רואה בספריית הוידאו כמה שנים לאחר מכן? נכון מאוד, שילוב של שני אייקונים תרבותיים, ז'אן קלוד ואן דם ומותג ה'סטריט פייטר' המפורסם. כמובן שלא התאפקתי, ומיד לקחתי את הסרט מהמדף.

6) Wing Commander

לאט לאט אנחנו מתקרבים לסרטים בהם כמות הסופרלטיבים עולה וכמות הירידות, ובכן, יורדת. במקום השישי ניצב לו Wing Commander, המבוסס על הסדרה המצויינת של משחקי הדמיית קרבות החלל, אשר מספרים את סיפור המלחמה של האנושות נגד חוצנים חתוליים ( ענקיים במאה ה-27 לספירה. החל בכותר השלישי של הסדרה שראה אור ב-1994, כל סרטוני המעבר במשחקים היו קטעי וידאו מצולמים, בהם השתתפו שחקנים מפורסמים יותר (מרק האמיל) או פחות (מלקולם מקדאוול).

על הנייר, סרט קולנוע על פי Wing Commander דווקא נראה מבטיח למדי. אחרי הכל, את עבודת התסריטאי והבמאי בסרט עשה כריס רוברטס – היוצר של המשחקים. ובכן, כולנו יודעים הדרך לאן רצופה עם כוונות טובות. הסרט הצליח להיות לא-רע אך ורק בזכות ההמשכיות שלו עם סדרת המשחקים, וההומאז'ים המשעשעים לסרטים אחרים כמו Das Boot. עם זאת, לצופים שלא שיחקו מעולם באחד ממשחקי WC אין סיבה לראות את הסרט הזה. הוא פשוט לא יעניין אתכם.

5) Doom

כולכם בוודאי זוכרים את העלילה המרהיבה של משחקי דום, את ההומור השנון והדמויות האהובות. אני, אישית, כמעט בכיתי כשגילו שהראש הבוער בוגד בפינקי עם העין הענקית. טוב, די עם הקלישאות המופרכות, למשחקי דום לא היתה עלילה, וככה אהבנו אותם. מאז הכותר הראשון, שראה אור ב-1993, התייחסנו לסדרת המשחקים כאל דמו טכנולוגי ולא כמשחק עם דברים שטותיים כמו דמויות. באמת, מי צריך עלילה כשיש שלבים על גבי שלבים של אויבים?

לא דוויין 'The Rock' ג'ונסון, זה בטוח. דום-הסרט היה אחד מהדברים הטיפשיים ביותר שנצפו בקולנועי ישראל ב-2005, אבל זה לא משנה כלום, כי ב'דום' לא מחפשים את העלילה. מה כן מחפשים? דרכים יצירתיות להרוג מפלצות, כמובן, ואת זה הסרט סיפק בכמויות מסחריות. אז כן, לעיתים הוא היה משעמם מאוד, והקלישאות המהלכות בו לא היו צריכות להקרא דמויות בכלל, אבל בסך הכל היה 'דום-הסרט' כמו דום המשחק, חסר מוח אך מהנה בדרכו המעוותת

4) Final Fantasy: The Spirits Within

פיינל פנטזי הינה אחת מהסדרות המושקעות ביותר של ז'אנר משחקי התפקידים לקונסולות מאז ומעולם. כמעט בכל משחק בסדרה מגלה השחקן עולם חדש ומרהיב, מלא בדמויות מורכבות ואינטריגות מעניינות. עם הזמן גברו הדרישות של חובבי הסדרה לסרט קולנוע, שיצליח להעביר להם עלילה מהסוג שהם אוהבים בשעה וחצי של סרט. ב-2001, יצא לבתי הקולנוע סוף-סוף הסרט Final Fantasy: The Spirits Within, ונכשל בגדול.

הדבר הראשון אליו שמים לב ב- FF:TSW הוא הגרפיקה. זהו אחד הסרטים הראשונים שהיו עשויים בגרפיקה ממוחשבת תוך כדי דגש על פוטו-ריאליזם של הדמויות, והסרט אכן נראה מדהים. וזהו. העלילה, שפותחה במיוחד בשביל הסרט, כמעט ללא קשר לסדרת המשחקים, התבררה כמשעממת ומסובכת יתר על המידה. היה כדור-ארץ עתידני מותקף על ידי חייזרים, היו הרבה אינטריגות ודברים לא מובנים, אך לא היה שום חוט שחיבר בין כל החלקים של התסריט לכדי משהו אחד מגובש, מובן ומעניין.

הנסיון השני ליצור סרט פיינל פנטזי הצליח הרבה יותר: Advent Children, הממשיך את העלילה של FF7, יצא לא מזמן מחוץ לגבולות יפן וזכה לשבחים מכל עבר. בקרוב בישראל? כנראה שלא, אבל כבר אפשר לקנות את הדיוידי.

3) Lara Croft: Tomb Raider

לארה, הו לארה. הבארבי הוירטואלית הראשונה פרצה לתודעתנו לפני עשור בדיוק, בשנת 1996. בזמנו, נחשב הכותר לפורץ גבולות מבחינת המשחקיות והגרפיקה. אך מה שיותר חשוב, זה שהגיבור של המשחק היה, לשם שינוי, גיבורה. ולא סתם גיבורה, אלא יפהפיה בריטית, אשת אשכולות אמיתית. מאז זכה המשחק לכמה וכמה כותרי המשך, אך אף אחד מהם לא הצליח לשחזר את הצלחת ה-Tomb Raider המקורי.

מי שכן הצליח לשחזר את ההצלחה, היו המפיקים של הסרט טומב ריידר, שיצא למסכים ב-2001. זהו כנראה הסרט הכי גדול שנעשה אי פעם על פי משחק מחשב, עם כוכבים הוליוודיים אמיתיים כמו אנג'לינה ג'ולי (מממממ, אנג'לינה) ו, אמממ, זהו. אבל ברצינות, כשיש סרט עם אנג'לינה בתפקיד ראשי, מי צריך שחקנים אחרים? אני, מסתבר, כי הצלחתי להרדם לקראת אמצע הסרט כשראיתי אותו לראשונה בקולנוע. אז כן, זהו אמנם לא זבלון הוליוודי, אך גם לא סרט מעניין במיוחד, למעט אנג'לינה (מממממ, אנג'לינה). קטע האקשן המרהיב היחיד בו מופיע בחצי השעה הראשונה שלו, ואחר כך העלילה הופכת לאנטי-קלימטית להחריד ודומה לפרק ארוך מאוד של מייטי מקס, רק עם אנג'לינה (מממממ, אנג'לינה) במקום מקס ובלי ורג'יל ונורמן.

הסרט גם זכה להמשך עם השם הכה-מגניב 'טומב ריידר: סוד החיים', אך לא סוד ולא נעליים, רק שעמום ואשת אשכולות אחת אמיתית.

2) Resident Evil

קשה להאמין, אך משחקי Resident Evil מפחידים ילדים ברחבי העולם כבר 10 שנים, מאז צאתו של המשחק המקורי לקונסולת הפלייסטיישן, הסאטורן ולמחשב האישי. עכשיו כבר כולם יודעים על תאגיד המטריה המרושע שעושה ניסויים גנטיים בבני אדם ובכלבלבים חמודים, ועל התוצאות ההרסניות של הניסויים הללו.

הסרט, שמתרחש בייקום קצת שונה מזה של המשחקים, עוסק במסעה של חבורת שכירי חרב המועסקת על ידי תאגיד המטריה, אל אחד המתקנים התת-קרקעיים של החברה, ממנו הפסיקו לבקוע אותות חיים. התוצאה: הרבה זומבים ומילה ג'ובוביץ' אחת עם שמלה אדומה (אך בלי צמות) שמעבירה שעה וחצי בכיף כשהיא יורה בזומבמים, נותנת מכות לזומבים ובכלל מתייחסת לא נחמד לקבוצת האוכלוסיה של מתים-חיים. בסך הכל, הסרט עשוי די טוב, מה שאמור להספיק למקום ראשון בקטגוריה בה רוב הסרטים עשויים רע, אך ישנו סרט אחד אותו אהבי יותר. הרבה יותר.

1) Mortal Kombat

סדרת המשחקים Mortal Kombat הייתה אחת הדברים הטובים ביותר והמדממים ביותר בהם יצא לי לשחק בצעירותי. עזבו את המהלכים המיוחדים לכל דמות, עזבו את הגרפיקה המאוד-מרשימה לזמנו, רק מהלכי הסיום (Fatalities) עצמם היו שווים את הכל. לאורך השנים, ידעה הסדרה עליות וירידות, אך תמיד נשארה בליבי פינה חמה ל-Mk.

הסרט שנעשה על פי המשחק היה, כצפוי, סרט סוג ב'. אך עם זאת, באופן מפתיע למדי, הוא גם היה טוב. היו בו את כל המרכיבים הדרושים להצלחה – שחקן חצי-מפורסם (כריסטופר למברט), עלילה טיפשית, דיאלוגים מצחיקים ובעיקר מכות. הרבה מאוד מכות. והן נראו טוב, המכות האלה, הרבה יותר טוב מבסרטים דומים אחרים. גם העלילה, שכללה תחרות סודית על הישרדותו של כדור הארץ, לא לקחה את עצמה יותר מדי ברצינות, ולכך אורכה היו שזורות רפליקות טיפשיות אך משעשעות. יותר מכל, MK לא ניסה לרמות את הצופה בהבטחות שווא. הוא הציג את עצמו בתור סרט טיפשי אך מהנה, והצליח לעמוד בציפיות אותן יצר, ועל כך מגיע לו המקום הראשון.

לאחר מכן, היתה גם סדרת טלויזיה כושלת (אך בעלת סוף שהפתיע אפילו את יוצריה), ובימים אלה מצטלם הסרט השלישי בסדרה. מה עם השני, אתם שואלים? חבל, אני לא יודע מה איתו, אני מדחיק.

בחלק השני של הכתבה: קטגוריות מיוחדות ומבט לעתיד.