Half-Life 2: Episode One

כבר שנה וחצי לא הייתי כאן, והתגעגעתי. או, כמה שהתגעגעתי.

התגעגעתי לאלקס, כמובן. אבל התגעגעתי גם ל'כלב'. התגעגעתי לדוקטור קליינר ולאיליי וואנס. התגעגעתי לבארני וללום הברזל הנאמן ששירת אותי מאז אותו יום גורלי במסדרונות Black Mesa. לעזאזל, הייתי אפילו מוכן לשמוע שוב את אחד מנאומיו המוקלטים של דוקטור ברין. כל מה שרציתי הוא לחזור ל'עיר 17', העיר הענקית שהיוותה את הנוף העיקרי למה שהיה, לעניות דעתי, משחק הפעולה הטוב ביותר בעולם: Half-Life 2.

אם כל השמות שהזכרתי בפסקה למעלה לא מעלים אצלכם שום זיכרון, כנראה שהגעתם למקום הלא-נכון... אבל בכל זאת אספר לכולם, חדשים וותיקים כאחד, מה הביא אותנו עד לכאן. ב- Half-Life 2 נלחם גורדון פרימן (האיש והשקט) כנגד צבא ה- Combine שהשתלט על כדור הארץ, והרג את המשת'פ הגדול ביותר שהתהלך בעולמנו, דוקטור ברין. ברגעיו המסיימים של המשחק, נלכדו גורדון פרימן וידידתו העשויה ללא-חת, אלקס, בפיצוץ שהתרחש בפסגת מצודה ענקית - ואז הזמן קפא מלכת.

אבל בעוד שאנחנו בילינו שנה וחצי בהמתנה דרוכה ל'מה לעזאזל קורה עכשיו?', עבור גורדון ואלקס לא עברה אפילו שנייה אחת. לפני שהזמן מתחיל לנוע פעם נוספת, הם מחולצים מהפיצוץ ע'י קבוצה של חייזרים. כמה שניות לאחר מכן, 'כלב' ואלקס מחלצים את גורדון פרימן מתוך ערימה של אבנים, ולפני שתספיקו להגיד 'אלקס! תני נשיקה!', כבר תקבלו את ה- Gravity Gun המפורסם, ותהיו בדרככם בחזרה לתוך המצודה, כדי למנוע פיצוץ שימחק את כל 'עיר 17', ולרוע המזל, גם אתכם.

דברים טובים, חבילות קטנות

אם הייתי צריך לתאר במילה אחת את הפרק החדש במעלליו של גורדון פרימן, המילה הזאת הייתה 'מרוכז'. Episode One הוא משחק קצר. כמה קצר? מהרגע שבו התקנתי את המשחק ועד הרגע שבו סיימתי אותו עברו קצת יותר משש שעות, ועוד באמצע הספקתי להוציא את הכלב (שלי, לא זה מהמשחק) לסיבוב ולאכול סנדוויץ'. ברמת הקושי הבינונית, סביר להניח שתוכלו לעבור את כל Episode One מבלי לקום מהמחשב יותר מפעמיים על מנת ללכת לשירותים, אפילו אם כושר האיפוק שלכם לא כל כך מוצלח. כן, הוא עד כדי כך קצר.

אבל בתוך שש השעות הללו, חבויים הרבה מהגורמים שהפכו את Half-Life 2 למשחק פעולה כל-כך מוצלח. כל אחת מהאפיזודות של המשחק (מלבד הראשונה, אבל לא נכנס לזה) עשויה בסגנון אחר, והשחקן עובר בצורה חלקה לחלוטין מהשלבים עמוסי-הפאזלים של המצודה, דרך החשיכה המאיימת ועמוסת-הזומבים מתחת ל'עיר 17', ועד לקרבות העירוניים עמוסי-האדרנלין.

לאורך הדרך הזו, מפתחי המשחק יודעים לזגזג באופן מושלם בין חזרה לעקרונות אותם למדנו לאהוב ב-Half-Life 2, לבין חוויות חדשות אשר מכריחות את השחקן לחשוב באופן קצת שונה ממה שהיה רגיל אליו עד כה. כך, קרבות גדולים מצליחים להיות הרבה יותר מהנים, והופכים את הקרב למרגש גם כשהוא נעשה נגד אותם היריבים הישנים. אני לא אתן דוגמאות מפורטות כדי לא להרוס, אבל כן ארמוז כי על אף העובדה שרק Gunship אחת מתקיפה אתכם במשך כל המשחק, הקרב נגדה מצליח להיות יותר מעניין מהקרבות הדומים במשחק המקורי... וזו רק דוגמה אחת. אני באמת מתאפק שלא להזכיר פה את קרבות ה'בוסים' האחרים במשחק.

מלבד האקשן המוכר, Episode One מוסיף לחבילה הידועה אלמנט אחד נוסף: אלקס. נכון, אלקס הופיעה גם במשחק הקודם, אבל הפעם היא מלווה את גורדון פרימן כמעט לאורך כל המשחק. מדובר בהחלט אמיצה למדי. שימוש בדמויות מחשב לליווי השחקן במהלך השלבים יכול להתברר כמעצבן במיוחד, ואפילו הרסני (מישהו זוכר את Daikatana?). אבל אלקס מצליחה לעשות את הבלתי-אפשרי, והיא איננה הורסת את המשחק, אלא הופכת אותו למהנה יותר עקב נוכחותה. הנקודות במשחק בהן היא מחפה על השחקן עם רובה צלפים בעוד הוא מתקדם הלאה, או בהן השחקן מסמן לאלקס עם הפנס מטרות בהן היא צריכה לירות, נותנות תחושה חזקה יותר של עבודת צוות ושיתוף פעולה מכל ניסיון דומה ב-Half-Life 2 המקורי.

Half-Life 2 - לייט

מה אין ב- Episode One? ובכן, למען האמת, אין ב- Episode One הרבה מאוד מהדברים שכן למדנו לאהוב ב-Half-Life 2. למשל, אין הרבה כלי נשק, ואין בכלל נשקים חדשים. אין כלי רכב שאפשר לנהוג בהם. יש רק מפלצת חדשה אחת שמתווספת לארסנל המפלצות של המשחק. ובעוד שהמסכים החדשים של Episode One מכסים הרבה סגנונות משחק שונים, אם אתם מצפים כאן לחורבן עירוני-כללי בסגנון הפרק 'Follow Freeman' של המשחק המקורי, או לנסיעות מהירות על החוף בסגנון 'Highway 17' (שני הפרקים האהובים עלי במשחק הקודם), אתם יכולים להנמיך את הציפיות. Episode One מכסה הרבה סגנונות משחק, אבל יש גבול לכמות הסגנונות שהוא יכול לעבור דרכם בשש שעות.

זה מחזיר אותנו בחזרה לעמוד הקודם, לשימוש שלי בתיאור 'מרוכז' על מנת לתאר את המשחק. נראה כאילו Episode One לוקח חלק קטן מתוך העולם של Half-Life 2 (קצת מצודה, קצת זומבים, קצת קרבות-רחוב) וסוחט ממנו את המקסימום שניתן לסחוט לצורך המשחק. תסלחו לי אם אני מתחיל לחזור על עצמי, אבל זה עובד נהדר. שש השעות הקצרות האלה מרכזות בתוכן כל כך הרבה אדרנלין, כל כך הרבה הזדמנויות להגיד 'וואו', עד שלא תרצו שהן יגמרו.

מבחינה טכנית, נראה כאילו מדובר בקרב אבוד מראש. מנוע ה-Source הוא מנוע שנמצא בעסק כבר שנה וחצי, אחרי הכל. ובכן, מסתבר כי הוא עדיין נותן תחרות נאה אפילו למנועים מודרניים יותר ממנו. בתור התחלה, הדמויות ב-Half-Life 2: Episode One עדיין מצוידות בתווי הפנים המפורטים והאמינים ביותר שיצא לי לראות במשחק מחשב כלשהו. חוץ מאלה, המשחק נהנה מתוספת ה- 'תאורת HDR' – אותה תוספת שכבר זכינו לראות במשימה הנוספת אותה שיחררו מפתחי המשחק לרשת, 'Lost Coast'.

אלה מכם שהמחשב שלהם קרס תחת העומס בעת המשחק ב-'Lost Coast' ישמחו לדעת כי אפקט ה-HDR במשחק החדש רץ הרבה יותר חלק הפעם. למעשה, על המחשב שלי לא נרשמה כמעט כלל ירידה בביצועים כשהפעלתי את האפקט. האפקט הזה, לאלה מכם שלא ממש סגורים על הנושא, מדמה את השפעותיהם של מקורות אור על עין אנושית. כלומר, מקורות אור חזקים יסנוורו אתכם מאוד כשתסתכלו עליהם לראשונה, ואז יכנסו לאט לפוקוס, בשעה שהעין שלכם 'מסתגלת' למקור האור.

מבחינה מוסיקלית... ובכן, המצב נשאר זהה לזה שב- Half-Life 2 המקורי. המשחק כמעט חסר-מוסיקה לחלוטין, מלבד קטעים מסוימים בהם הוא פורץ לפתע בקטעי טכנו, לפעמים קשורים יותר ולפעמים לא קשורים בכלל. בממוצע, המוסיקה של המשחק טובה למדי, אבל יש מעט מדי ממנה, וחבל.

הצצה אל נבכי הפיתוח

אחת התוספות המעניינות ביותר של Half-Life 2: Episode One, היא כנראה תוספת ה'הערות במאי' למשחק. התוספת הזו הופיעה כבר במסך ה- 'Lost Coast' שהוזכר קודם לכן, וזכתה לשבחים מצד השחקנים שניסו אותה. מסתבר כי עקב הביקורות החיוביות, החליטו מפתחי המשחק להוסיף אותה גם לתוספת הנוכחית.

התוצאה פשוט מצוינת. אמנם אם תפעילו את מצב ה'הערות במאי' לפני שתסיימו את המשחק אתם עלולים להרוס לעצמכם חלק מהעלילה (או מהחידות), אבל התוצאה הזו מספיק טובה בשביל להצדיק משחק חוזר ב-Half-Life 2: Episode One רק על מנת לשמוע אותה. במהלך הקטעים השונים שהוקלטו במשחק, תזכו להצצות נדירות לתהליך קבלת ההחלטות, המשקל הגדול של צוות הבדיקה (פליי-טסטרים) בהכוונת תהליך הפיתוח, כמות המחשבה המטורפת שהושקעה בנושאים כמו 'פלטות צבעים' או 'מה הדבר הראשון שהשחקן יראה כשהוא נכנס למשחק', ואפילו כמה החלטות שהתבצעו בתוך המשחק והמפתחים לא היו שלמים איתן לחלוטין. בתור אדם שמתעניין בתהליך הפיתוח של משחקי המחשב, נהניתי מאוד להקשיב לכל ההערות הללו, והערכתי למשחק רק גדלה בעקבותיהן.

אז נכון, Episode One נמשך בסך הכל שש שעות. מצד שני, הוא גם עולה פחות ממשחק רגיל, ואפשר להזמין אותו ישירות משירות ההורדות Steam בלי לצאת מהבית. בעולם שבו סרטים של שעתיים עולים בסביבות הארבעים שקלים לכרטיס, נראה לי קצת טיפשי להתלונן. אבל אם בכל זאת קשה לכם לעשות את ההחלטה, תנו לי לעזור לכם: Episode One הוא משחק נהדר. הוא לוקח כמה מהנקודות האהובות ביותר של Half-Life 2, ומחזיר אותנו אליהן בצורה שונה, מיוחדת, ובדרך כלל גם יותר אינטנסיבית. אין בו כמעט נפילות: מהצעד הראשון של השחקן בתוך המצודה ועד לתמונה האחרונה במשחק, הוא עושה את הכל מצוין. אם הוא רק היה קצת יותר ארוך, הוא אולי היה מקבל יותר מ...

הנאה: 10
קול: 7
גרפיקה: 9
ממשק: 10
קושי: 7