The Matrix: Path of Neo
למרות קרבות המגע המרהיבים ומהלכי הקונג-פו היפיפיים, כותר המטריקס החדש מצליח בעיקר לפגוע במה שעוד נותר משמה הטוב של הסדרה.<BR>
יש לי וידוי קטן: אף פעם לא ממש התאהבתי בסרטי המטריקס. קיאנו ריבס תמיד נראה לי כמו צנונית שבמקרה מצאה את דרכה להוליווד, את הסוכן סמית' הייתי מעיף באיזו תוכנת אנטי-וירוס מוצלחת, ואם מישהו היה מציע לי לבחור בין הגלולה האדומה לכחולה, הייתי לוקח אקמול.
זה לא אומר שלא ראיתי את כל שלושת הסרטים כמה פעמים, ובכל פעם נהניתי מחדש מקטעי האקשן הסוחפים. אין ספק שהטרילוגיה הזו העלתה את רף הפעלולים הממוחשבים לדרגת אומנות, כאשר תרומתה העיקרית הייתה זמן הקליע. האפקט הזה הוא כנראה המפורסם והמצוטט ביותר מאז רובוט הכספית של שליחות קטלנית 2.
לאחר צפייה בכל אחד מהסרטים, לא יכולתי שלא לחשוב כי מדובר בחומר משובח למשחק מחשב. מסתבר שלא רק אני חשבתי כך, שכן הציפיות למשחק המבוסס על עולם המטריקס הרקיעו שחקים כשיצא Enter The Matrix. המשחק ההוא, שנחשב עד היום כאחד מהיקרים ביותר להפקה בהיסטוריה, הצליח להיות גם אחד מהמאכזבים. מפתחיו בחברת Shiny סיפקו שלל תירוצים לכישלון, הידוע מביניהם הוא ש-Enter the Matrix נקטל פשוט משום שניאו לא היה הדמות הראשית בו.
והנה, לאחר שתי פסקאות של הקדמה מייגעת, יצא משחק חדש המבוסס על מותג המטריקס - והפעם ניאו עומד במרכז. נו, אז מסתבר שזו לא הייתה הבעיה, כי גם הוא מצליח לאכזב. מה התירוץ שלכם הפעם חבר'ה?
מוצאים את ניאו
Path of Neo הוא משחק ליניארי ומבוסס משימות, המתחלקות לשני סוגים: אלו שמציגות את אירועי הסרטים וממחיזות סצנות מפתח מהם, ואלו שלא נראו בסרטים ומציגות קטעים של עלילה חדשה. את סיפור המשחק אמורים לקדם סרטונים קצרים מהטרילוגיה הקולנועית, אלא שאלו ערוכים בצורה כה גרועה ולא מובנת, עד כי לא ברור למה הם שם, ואיך מישהו בעל תבונה כל שהיא הצליח ליצור אותם.
אספר לכם לדוגמא על קורותיו של סרטון אחד: בסצנה הראשונה שואל ניאו של הסרט הראשון שאלה, ונענה על ידי טריניטי מ-Revolutions, הסרט השלישי... לאחר מכן מקרינים לנו סידרת פיצוצים לא קשורים מהסרט השני בטרילוגיה, Reloaded, ולבסוף שוב קטע לא ברור מהסרט הראשון. זה די הזכיר לי פיתה קפואה שמחממים במיקרוגל. בשני המקרים הטעם לא מזכיר, אפילו במעט, את הדבר המקורי.
קרבות המגע, שמהווים את בסיסו של המשחק, הם הדבר הטוב ביותר בו. אומנם מדובר ב'מעיכת כפתורים' ללא עומק או אסטרטגיה, אבל המפתח להנאה כאן הוא הגיוון. יש מספר עצום של מהלכים שונים כגון אגרופים, בעיטות והנחתות אוויריות. כל מהלך כזה יכול להתחבר לזה שבא אחריו באנימציה חלקה ומלאת סטייל.
אלמנט ה'פוקוס' במשחק מכפיל את מגוון המהלכים הרגילים. לניאו יש 'מד פוקוס' שכאשר הוא מלא, מאפשר לו לבצע מהלכים חזקים במיוחד, כמו למשל היכולת להתחמק מקליעים ב'זמן הקליע' המפורסם, ולקראת סוף המשחק, אף לעצור אותם באוויר ולהפנות אותם כלפי האויב. כל מהלך רגיל שתבצעו יהיה שונה לחלוטין במצב ה'פוקוס', מה שרק מגדיל את המבחר הגדול במילא של מכות ותקיפות.
אומנות הלחימה
אם כל זה לא מספיק, תמצאו במהלך המשחק עשרות נשקים לטווח קרוב, כמו חרבות סמוראים, סכינים, והמוט המפורסם מקרב 'אלף הסמית'ים'. כל נשק כזה מגדיל את מספר תנועות הקונג- פו האפשריות, ופותח שילובים (קומבואים) חדשים. גם אם בפועל, תלחצו כל הזמן על אותה סדרת לחצנים, היופי הוויזואלי בו הפעולות מתחברות ברצף אינטנסיבי, יהפכו כל קרב למרגש ומלא חן.
מכאן ואילך, העסק מתדרדר. השליטה על נשקי הירי איומה ונוראית, ובכלל - הרובים די מיותרים שכן האויבים פשוט מפסיקים לירות ברגע שננקטת נגדם פעולה בטווח קצר. ירי על כמה אויבים בו זמנית הוא עסק בעייתי, שכן הביות האוטומאטי של המשחק יכוון תמיד על האויב הקרוב ביותר, גם אם הוא נמצא בחדר סמוך, או בקומה למעלה. במצב זה יכול להיות שחייל שנמצא באותו החדר עמנו ירסס אותנו בכדורים, בזמן שאנו מבזבזים את כל התחמושת על התקרה. המעבר בין מטרות מסורבל וקשה, והבעייתיות הזו נכונה לכל סוגי הנשק החם, החל במכונת הירייה ובאקדחים, וכלה במטול הרימונים.
המשימות בהן ניאו נלחם לצד כוכבי הסרטים האחרים, לרוב מורפיאוס וטריניטי, גרועות אף הן, וזאת 'תודות' לאינטליגנציה מלאכותית איומה. בקרבות מסוימים יעמדו חבריו של ניאו כמטרות נייחות למטר הכדורים אשר נורה לעברם (המשחק מסתיים ברגע שמישהו מהם נהרג), ובקרבות אחרים הם יצפו מהצד ללא כל התערבות בנעשה סביבם. נראה לי שצריך לבדוק איזה חומר בדיוק יש בגלולה האדומה הזאת...
משימות חסרות תקווה
לא רק בעיות טכניות מעיבות על דרכו של ניאו, אלא גם עיצוב שלבים שנראה כאילו דילג על כמה שלבי בדיקה בטרם שולב במשחק. במשימה הפותחת, נאלץ ניאו צריך לדלג בין קיר לקיר במשרד בו הוא עובד, לפי הוראותיו הטלפוניות של מורפיאוס. תאמינו לי, זה יותר גרוע ממה שזה נשמע. קצת לאחר מכן, תתקלו במשימה בה תלמדו כיצד מתגנבים ביעילות מאחורי אויבים. קצת מוזר שהמפתחים טרחו ליצור משימה שלמה בכדי ללמד אותנו ארוכות על תורת ההתגנבות, כשלאחר מכן כלל לא מופיע אלמנט זה במשחק, אפילו לא פעם אחת.
בנקודות קבועות במהלך הסיפור יזכה ניאו ביכולות חדשות ומגניבות, כמו למשל היכולת ללכת על קירות, לבצע מהלכים של מספר מכות רציפות, או לראות את העולם כשורות של נתוני מטריקס ירוקים - וכך לגלות בו דברים נסתרים.
בניסיון להעניק לנו חופש לפתח את כישוריו של ניאו כרצוננו, ניתן 'לקנות' יכולות מסוימות, ובכך לבחור את הדרך בה נילחם על ידי פיתוח האסטרטגיה החביבה עלינו. מה הבעיה? שזה לא באמת עובד. הבחירה מוגבלת מאוד, ובכל מקרה ירכוש ניאו את היכולת עליהן דילגנו באופן אוטומאטי, רק קצת יותר מאוחר. לקראת סוף המשחק תגלו כי דמותכם כבר רכשה את כל הכישורים האפשריים, ולכן כל עניין פיתוח הדמות מיותר לחלוטין.
חופש בחירה? לא במטריקס!
הליניאריות המוחלטת וחוסר הבחירה של השחקן, היא חיסרון גדול לאורכו של כל הכותר. אין שום סודות לגלות, אין שום משימות לבחור ביניהן. ההרגשה היא שמוליכים אותנו יד ביד לאורך כל הדרך, בגישת 'תהייה ילד וטוב ותכסח לרעים את הצורה'. בשלבי הפיתוח של הכותר הבטיחו לנו המפתחים קווי עלילה מתפצלים על פי החלטות השחקן. בפועל יש רק שני פיצולים כאלו, והם חסרי כל חשיבות.
נקודות השמירה האוטומאטיות אינן ברורות. במשימות קצרות וקלות תמצאו המון כאלה, אך דווקא במשימות הארוכות והקשות יותר, ישנה לעיתים רק נקודת שמירה אחת. עובדה זו יוצרת קושי מיותר של חזרה שוב ושוב על אותן המשימות הארוכות, במקרה שתפסלו. זהו טריק זול להארכת חיי המשחק, והייתי מסתדר מצוין גם בלעדיו.
התצוגה הגראפית נעה בין 'טובה מאוד' בתחומים מסוימים, ל'אוי ואבוי!' באחרים. נתחיל בנקודות החיוביות יותר: האנימציה היא בין הטובות שראיתי אי פעם, וניכרת ההשקעה העצומה בכוריאוגרפיה השונה לכל מהלכי הקונג- פו. גם המנוע הפיזיקאלי מעולה, כל החפצים הדוממים מתעופפים ומתנפצים בצורה ריאליסטית. זוהי סביבה אינטראקטיבית להפליא, אותה נהניתי מאוד לפרק ולהרוס.
כעת נעבור לדברים הנחמדים פחות… הטקסטורות במשחק פשוטות ומשעממות. כל הדמויות למעט ניאו בסיסיות בעיצובן וחסרות כל פירוט. אומנם ישנם קרבות שכוללים עשרות דמויות שנעות על המסך בו-זמנית, אך זה גורם למשחק לקרטע ולהאט בצורה כל כך דראסטית, עד כי
תחשבו שנתקעתם במצב 'זמן קליע' תמידי.
גלולה מרה
למצלמה הגרועה שווה להקדיש פסקה שלמה משלה. היא לעולם לא תראה לכם את מה שאתם מצפים, ולפעמים אף תגיע לכל מיני מקומות מוזרים, כמו מבט מעמיק במיוחד לתוך גופו התלת-מימדי של ניאו… לגרסת המחשב האישי יצא כבר תלאי שתיקן חלק מבעיות הללו, אך למהודרת הפלייסטיישן 2 דבר כבר לא יעזור.
למרות שרק לורנס פישבורן (מורפיאוס) הסכים תרם את קולו, ושאר השחקנים אלמוניים לחלוטין, הדיבוב ממש לא רע. גם האפקטים הקוליים מוצלחים, במיוחד ברגעי צחצוח החרבות, וקטעי הירי. המוזיקה, לעומת זאת, פשוט גרועה. לא ברור לי מדוע מפתחי המשחק בחרו להשתמש במנגינות האיומות שמלוות את השלבים, ולא בפס-הקול המקורי והמצוין של הטרילוגיה.
אם תצליחו לסבול את שלל הבעיות הטכניות המציקות, יציע לכם Path Of Neo חוויה של כ-8 עד 10 שעות, המסתיימת באופן מפתיע - וגרוע מעבר לכל דמיון. אם תצליחו להתרכז רק בקרבות המגע המרהיבים, ייתכן שתיהנו מכל העניין. לצערי, לא הצלחתי להתעלם מהליניאריות המוחלטת, התקלות הטכניות הרבות, הסצנות העלילתיות המגוחכות, ומקרבות הירי האיומים. די כבר להרוס את כל הזיכרונות הטובים! אני יוצא בקריאה נרגשת לעולם הבידור האלקטרוני כולו - עזבו את המטריקס במנוחה!
הנאה - 5
קול - 7
גראפיקה - 7
ממשק - 5
קושי - 6
ציון כללי - 6.2