The Simpsons Game
משחק הוידאו החדש של משפחת סימפסון מציג פרודיות משובחות על משחקי המחשב הפופולריים ביותר, ומצחיק ממש כמו פרק בסדרה. חבל רק שהמפתחים שלו, שידעו יפה לרדת על משחקים אחרים – לא ממש למדו את הלקח בעצמם.<BR>
פרודיה עצמית היא ללא ספק מלאכה עדינה וסבוכה - גבול דקיק וחמקמק מפריד בין פרודיה מוצלחת לבין סתם לצאת אידיוט. זוהי בדיוק הסיבה שמשחק הסימפסונס החדש של אלקטרוניק ארטס הותיר אותי מאוכזבת. דווקא בחלק הקשה, נדמה שהמפתחים קלעו בול: המשחק הזה באמת מצחיק, ממש כמו פרק טוב של סדרת הטלוויזיה. הוא יורד ללא הרף על רוב משחקי הוידאו הפופולאריים, כולל משחקיה של אלקטרוניק ארטס עצמה, ובכל זאת מצליח לשדר אווירה אינטליגנטית ומהנה. מוזר שדווקא EA היא זו שמציעה לגיימרים משחק שמבקר בצורה כה מוצלחת את רוב פגעיהם של משחקי הוידאו בימינו.
אך בעוד הפרודיה עובדת היטב, הרי שכל מה שמסביבה, נקרא לזה – 'המשחק עצמו', קורס ונופל. שלל בעיות טכניות מעצבנות הופכות את הסימפסונס למשחק שקשה מאוד באמת ליהנות ממנו. עיצוב שלבים משעמם ובנאלי משלים את התמונה, ודואג לכך שמשחק הסימפסונס יהיה דוגמה מצוינת דווקא לכל אותם חסרונות וקלישאות שעליהן הוא צוחק. יש כאן תחושה של נתק מוחלט בין הצוות שכתב את העלילה למשחק, ובין הצוות שבאמת פיתח אותו. נתק זה מגדיר בדיוק את החלקים במשחק שאולי מצדיקים את רכישתו, והחלקים שבגללם עלי לפסול אפשרות זו מכל וכל.
הסימפסונים יוצאים לקרב
למרות שזוהי לא הפעם הראשונה בה זכו חברי משפחת הסימפסונים למשחק וידאו משלהם, הרי שהפעם הם מודעים לכך. בארט סימפסון מגלה ברחוב חוברת הוראות של משחק וידאו בכיכוב משפחתו, ומגלה כי זכה בכוחות-על שונים ומשונים שמאפשרים לו לבצע טריקים ופעלולים שעליהם רק חלם. אביו הומר ואימו מארג' זכו אף הם ביכולות על, ואפילו אחותו ליסה מצטרפת למסיבה. בתחילה, בוחרים חברי המשפחה לנצל את יכולות העל החדשות שלהם, כל אחד למטרותיו שלו. בשלב מאוחר יותר קצת יימאס להם מכל הסיפור, והם ינסו להבין איך בדיוק הכניסו אותם למשחק מחשב, ומה צריך לעשות כדי לצאת ממנו.
העלילה המשעשעת הזו מועברת באמצעות כ-40 דקות של סרטוני וידאו שנכתבו ונערכו על ידי צוות סדרת הטלוויזיה. גם הדיאלוגים בתוך המשחק, כמו גם הערותיהם העוקצניות של המשתתפים בו במהלך השלבים, הם פרי עבודתו של צוות הכתיבה הוותיק והמוכשר של הסימפסונס, ואין ספק כי גם לאחר 19 עונות, החבר'ה האלה ממשיכים לכתוב את העלילות המצחיקות ביותר בעולם.
כאשר הסימפסונס מחליטים לרדת על עולם משחקי הוידאו, הם עושים זאת בגדול: כל אחד ואחד מהשלבים במשחק הוא פרודיה משעשעת על כותר פופולרי אחר, החל מ-Tomb Raider ועד Frogger, ומועברת דרך סגנונות משחק שונים (עם נטייה ברורה לכיוון ז'אנר משחקי הפלטפורמה). בכל שלב תוכלו לשלוט בשתי דמויות לסירוגין, ושיתופי פעולה שונים ביניהן נחוצים לפתרונם של רוב הפאזלים במשחק.
מפעם לפעם יעצור המשחק בכדי להצהיר בפניכם שנתקלתם בקלישאה כזו או אחרת מעולם משחקי הוידאו, ומה בדיוק הוא חושב עליה. כבר בשלב הראשון, לדוגמה, תגלו את יכולת ה'קפיצה הכפולה', אליה מתלווה ההודעה 'ואוו, קפיצה כפולה. זה ממש מקורי'. לא זכור לי מהשנים האחרונות משחק וידאו שצחק על עצמו בצורה מוצלחת כל-כך. כאמור, בכל הקשור לכתיבה והומור, לא נופל המשחק הזה מרמתו של פרק בסדרת הטלוויזיה – וזוהי בהחלט רמה מאוד מרשימה.
מצלמה סוררת
החוויה של משחק הסימפסונס מתחילה להתערער ברגע שמתקדמים בשלבים, ומבינים שבעיות טכניות שונות המלוות אתכם בכל צעד ושעל אינן תקלה זמנית – אלא פשוט האופן בו המשחק עובד. זה מתחיל באינטליגנציה מלאכותית קלוקלת של חבריכם למשפחה, שתמיד ידעו ללכת למקום הלא נכון. גם למנוע הגראפי, המרשים למדי ממבט ראשון, יש לא מעט תקלות ויזואליות מטרידות – אך מתעלה על כולן המצלמה.
זו החזירה אותי הישר לימי קונסולת הפלייסטיישן הראשונה, כאשר משחקי פלטפורמה תלת-מימדיים היו דבר חדש וניסיוני, ומפתחי המשחקים עוד לא היו בטוחים איך אפשר להתגבר על בעיות התצוגה הנלוות אליהם. כך בדיוק היא המצלמה של הסימפסונס: היא תמיד תסתובב לכיוון הלא נכון, אף פעם לא תראה לכם את מה שאתם באמת צריכים לראות, וברגעים הקריטיים במשחק תקפיד להיתקע מאחורי איזה קיר או שיח, כך שלא תראו פשוט שום דבר.
המצלמה הופכת את השלבים לקשים ומתסכלים הרבה יותר ממה שהם באמת, אך גם אם הייתה עובדת ללא תקלות, עדיין הייתי יוצאת מהמשחק הזה בתחושה של החמצה. בעוד שהשלבים במשחק מצליחים להיות משעשעים למדי, הם עושים זאת תודות לכתיבה יצירתית – ולא בזכות עיצוב מוצלח.
למעשה, השלבים סובלים בצורה חריפה מכל אותן קלישאות שעליהן הם צוחקים. אין בהם טיפה של יצירתיות ומעוף, ופרט לכמה רגעים בודדים, מדובר בחוויה שתשכחו דקות ספורות לאחר המשחק. הסימפסונס, בכל מובן אפשרי פרט לעלילה, הוא משחק פעולה ופלטפורמה בינוני ומשעמם. האם המודעות העצמית הרבה שלו היא פיצוי הולם לכך? אני לא חושבת.
כך הופך משחק הסימפסונס לרכישה המומלצת אך ורק למעריצים השרופים של הסדרה. הם בוודאי ישמחו לדעת שבניגוד לרוב המשחקים בזמן האחרון, גרסת הפלייסטיישן 2 ה'מיושנת' אינה נופלת בהרבה מאלו של גרסאות הדור-הבא, שמציגות מראה גראפי חד ונקי, אך לא הרבה יותר מזה. מצד שני, אולי זה אומר משהו על הטכנולוגיה שמאחורי המשחק, אם גרסת הפלייסטיישן 2 וגרסת הפלייסטיישן 3 נראות כל-כך דומות.
ומה בקשר לשאר השחקנים, שאינם בהכרח צופים אדוקים של המשפחה הצהובה? להם נותר לי רק לספר כי משחק הסימפסונס הוא בדיחה שקצת יצאה מפרופורציות. יוטב לאלקטרוניק ארטס לחבר את כל קטעי הוידאו הפזורים במשחק לפרק אחד ארוך ומשעשע במיוחד של הסימפסונים, ולהציע אותו כפיצוי לגיימרים שציפו לפרודיה משובחת, וקיבלו משחק שהוא אולי מצחיק, אך לא ממש מהנה.
יתרונות - עלילה משעשעת ודיאלוגים משובחים
חסרונות - שלבים משעממים ולא מקוריים, שלל בעיות טכניות מעצבנות, מצלמה בלתי
אפשרית שנלחמת בכם לאורך כל הדרך.
ציון כללי - 66