Call of Duty 2

קודם כל, הערה חשובה: כל מי שמגיב לכתבה עם הודעה בסגנון 'טוב שנזכרתם, חבורה של חומוסונים', או 'גיימר, אפילו סבתא שלי כבר כתבה ביקורת על Call of Duty 2 והיא בכלל מכורה ל-World of Warcraft', מסתכן בכך שאני אבוא באופן אישי לביתו ואכריח אותו לשחק במשך שמונה שעות רצוף ב-Vietcong 2. כן, אנחנו יודעים שהביקורת באה מאוחר, ולא, זה לא באשמתנו שהמשחק הגיע לארץ באיחור. אז בואו כולנו נדמיין שעכשיו חודש נובמבר, וניגש לענייננו...

ענייננו במשחק פעולה במלחמת העולם השנייה. משחקי מלחמת וייטנאם התגלו כאכזבה ברובם, וכעת אנו חווים חזרה של חברות המשחקים אל המלחמה המעניינת באמת. Call of Duty 2 הוא כותר ההמשך למשחק מלחמת העולם השנייה הטוב ביותר אי-פעם, Call of Duty, שהצליח להדהים את כולנו באווירה שלו ובאינטנסיביות שלו. עקב כך, הציפיות שלי מן המשחק החדש היו עצומות, והאתגר של המפתחים היה גדול: כיצד ניתן לשפר חווית משחק כמעט מושלמת? ואילו קרבות של מלחמת העולם השנייה עוד לא נטחנו עד דק?

חוויה איכותית

ובכן, הסירו דאגה מליבכם. Call of Duty 2 עומד בציפיות בכבוד ולא נופל ברמתו מן המשחק הקודם בסדרה, וזהו הישג יפה בפני עצמו. כמו קודמו, המשחק מציב אתכם במגפיהם של ארבעה חיילים שונים באותה מלחמה: רוסי, שני בריטים ואמריקאי. הסדר של הקמפיינים השונים התהפך הפעם והפך לכרונולוגי: תתחילו לשחק בתור הרוסים ב-1942, לאחר מכן תעברו לקמפיין הבריטי ותסיימו את המלחמה עם המערכה האמריקאית. אם יימאס לכם ממערכה כלשהי תוכלו לדלג אל הצבא שאחריו, שכן הקמפיין הבא בתור ייפתח עבורכם עוד לפני שתשלימו את הנוכחי.

האמת היא שזה בכלל לא משנה אם אתם משחקים בתור וסילי הרוסי, וולש ודיוויס הבריטים, או טיילור האמריקאי. המשחק שומר על רמה אחידה וגבוהה לכל אורכו, והמעבר בין המערכות היה מבחינתי לא מורגש, מלבד רמת הקושי שעולה בהדרגה, והמבטא של חברי הצוות שלכם.

הסיבה המרכזית לאיכותו המעולה של המשחק היא אותה הסיבה שהפכה את Call of Duty הראשון להצלחה כל כך עצומה: האווירה. המשימות עצמן הן הרי נטולות כל תחכום: אתם לא מפקדים על חיילים, אלא רק נלחמים לצידם. אתם לא מתכננים מהלכי מלחמה מורכבים. בסך הכל הולכים ממקום למקום ויורים בגרמנים. עם זאת, זה לא משנה בכלל. הלחימה רחוקה מלהיות העיקר במשחק הזה. העיקר הוא להרגיש את המלחמה. להתחבא בשוחה במשחק, וכמעט להרגיש את הבוץ שנכנס לכם לנעליים ולהריח את ריח הנפלאם.

זה לא קל להשיג אווירה כל כך 'נכונה' אשר מעניקה תחושה אמיתית לחלוטין. Call of Duty 2 מצליח לעשות את זה הודות למספר רב של אלמנטים: עיצוב השלבים, הגרפיקה, האינטליגנציה המלאכותית ועוד. עם זאת, ממש כמו במשחק הקודם, האחראי העיקרי לאותנטיות הוא ללא ספק הצליל. אם בביקורת על Call of Duty טענתי שלמשחק יש את הסאונד הטוב ביותר אי פעם, אז הנה אני אומר את זה שוב: ל-Call of Duty 2 יש את האפקטים הקוליים הטובים ביותר ששמעתי במשחק מחשב כלשהו.

חייבים להצטייד

קחו לדוגמא את האפקט הקולי של ה-MG-42, המקלע הנייח של הגרמנים. הרעש שנשק זה יוצר הוא כל כך חזק, כל כך נכון, שעוד לפני שנקלעים לקו הירי שלו אפשר לדעת עד כמה הוא קטלני. כאשר אתם עומדים בפינת רחוב ושומעים שני מקלעים כאלה מרססים ללא הפסקה, אתם לומדים דבר או שניים על פחד. כאן יהיה המקום שוב להמליץ לכם לרכוש רמקולים איכותיים עבור המחשב, עם עדיפות למערכת קול היקפי (סוראונד).

משחקים כמו Call of Duty 2 יגרמו לכם להבין עד כמה ההשקעה הזו משתלמת – מדובר פשוט בחוויית משחק שונה לחלוטין. דמיינו את עצמכם במרכז שדה קרב. רעש של מכונות ירייה גרמניות מקדימה. פצצות מרגמה מרעידות את האדמה מאחורה. צעקות בגרמנית ובאנגלית נשמעות מכל הכיוונים. ברגע זה תבינו דבר אחד: משחקי מחשב, ולא סרטי קולנוע, הם הבידור הטוב ביותר שמסך וחמישה רמקולים יכולים להציע.

מבחינת המשחקיות עצמה, Call of Duty 2 דומה מאוד לקודמו בסדרה, וזה בסדר גמור מבחינתי. אם זה לא שבור – אל תתקן את זה, וב-Call of Duty היו מעט מאוד סדקים במקור. למשחקיות הוכנסו בכל זאת שני שינויים מעניינים, הראשון מביניהם הוא החלפת מנגנון הבריאות והשמירות במשחק.

בכותר הקודם הייתם צריכים לרדוף אחרי חבילות בריאות ולשמור בעצמכם את ההתקדמות באמצעות השמירה המהירה. הפעם המשחק עבר למנגנון שמזכיר מאוד את 'היילו': מד הבריאות נעלם לחלוטין, וכאשר תיפגעו תצטרכו פשוט לנוח לרגע על מנת להחלים. לא תנוחו? פגיעות נוספות יביאו למותכם. יתר על כן, השמירה העצמאית נעלמה, וכעת Call of Duty ישמור את התקדמותכם בשלב בעצמו. כיוון שלאחר כל מנוחה הבריאות שלכם מקסימלית, אין סכנה שהמשחק יישמר כאשר יש לכם חמש נקודות בריאות.

לטעמי מדובר בשינוי מעולה, שהופך את המשחקיות לזורמת בהרבה. במקום לדאוג לכמות הבריאות שלכם או להיזכר מתי שמרתם את המשחק לאחרונה ('רגע, אז כדאי לי לשמור עכשיו או לא? יש לי רק שלושים וחמש בריאות...'), אתם יכולים להתמקד בלחימה עצמה. כיוון שגם כך משחקיCall of Duty הם מהסוג שבו מבלים רגעים ארוכים במחסה, ולא תמיד יורים בלי הפסקה, המנוחות התכופות אינן פוגעות באקשן כלל וכלל

מצילים את אירופה - שוב

השינוי המשמעותי השני הוא כניסתו של רימון העשן למשחק. רק השליכו אותו קדימה, ותוכלו לראות ענן עשן יפהפה עולה לגובה של מספר מטרים שיאפשר לכם להתקדם בשדה הקרב תחת חסותו. כמעט בכל פעם ששאלתי את עצמי 'איך לעזאזל אני עובר את הקטע הזה?', רימון העשן היה התשובה. הוא מאפשר לכם לחדור את קווי ההגנה הגרמניים, ולתקוף מקלעי MG-42 שעד כה ריתקו אתכם למקומכם, מה שהופך את השימוש בו לקריטי במשחק.

עם זאת, לדעתי מדובר בפתרון קסום מדי. לאחר שתשליכו את רימון העשן, האש הגרמנית לכיוון הזה פוסקת כמעט לחלוטין, מה שיאפשר לכם להתקדם בלי דאגות. אני לא יודע מה איתכם, אבל אם אני הייתי גרמני ועשן היה מסתיר לי את אויביי, הייתי מרסס עופרת לכיוון העשן כאילו אין מחר. לעומת זאת, הגרמנים במשחק כנראה החליטו שאם הם לא רואים את זה, זה לא קיים, מה שבדרך כלל סייע להם לקבל תוך זמן קצר מכה לא נעימה מקת הנשק שלי.

המשימות במשחק מורכבות משלושה סוגים עיקריים: כיבוש של עיירות קטנות, הגנה על איזור כלשהו במשך מספר דקות והסתערות על שטחים פתוחים. במיוחד הייתי רוצה לציין את משימת הפלישה לנורמנדי במערכה האמריקאית, שהיא לדעתי אחד משלבי המשחק הטובים ביותר שראינו במשחק פעולה. נכון, התוודענו כבר ל-D-Day ב-Medal of Honor: Allied Assault, אבל ב-Call of Duty 2 נקודת המבט שונה לחלוטין, ולדעתי השלב הזה לבדו מצדיק את רכישת המשחק.

למרות זאת, הייתי רוצה עוד. עוד משימות של כיבוש שטחים פתוחים נרחבים, של ריצה משוחה לשוחה תוך כדי הפצצות של הגרמנים. שלבים רבים מדי במשחק מתמקדים בלחימה בשטח בנוי ובריקון בתים מקראוטים, ולפעמים, בלי שנשים לב, מתגנבת לה תחושה קלה שהמשחק חוזר על עצמו. אף על פי כן, Call of Duty 2 לעולם אינו משעמם. לא כל רגע במשחק הוא מדהים, אבל לכל אורכו הוא נותר מותח, מעניין ומרגש.

אף אחד לא רוצה להיות גיבור

בהתאם למסורת הסדרה, גם ב-Call of Duty 2 אתם לעולם לא נלחמים לבדכם. תמיד חיילים אחרים יסייעו לכם במשימותיכם, וגם אם כל מי שהיה איתכם נהרג, תמיד יצוצו חיילים נוספים משום מקום. לא מדובר בחבורה קרובה של דמויות עליהן תזילו דמעה כשימצאו את מותן בידי רימון גרמני, אלא פשוט בכוח אש שבלעדיו אין לכם שום סיכוי לשרוד את התופת של צבאות הציר.

פעמים מספר התחשק לי להרגיש גיבור, ורצתי קדימה ללא הצוות שליווה אותי. זה תמיד נגמר באותו האופן: הרגתי גרמני אחד, שניים, שלושה. נגמרה המחסנית. אני טוען מחסנית חדשה. בינתיים גרמני בא אליי משום מקום ומכה בי עם הקת עד שאני מת. אין לכם מושג עד כמה זה מבהיל כשפתאום אתם שומעים צעקות בגרמנית, מלוות בבומים שיכולים לאפיין רק את המפגש של הקרקפת שלכם עם מתכת נאצית.

האינטליגנציה המלאכותית במשחק טובה מאוד. חבריכם ללחימה, וגם האויבים הגרמנים, יודעים לחפות זה על זה, לצעוק הערות מועילות ('קראוטים בקומה השניה!') ולתפוס מחסות. במיוחד מצא חן בעיני לצפות בהם תופסים רימון שהושלך לכיוונם ומשליכים אותו בחזרה אל המקום שממנו הגיע, פעולה שלצערי אפילו אתם לא יכולים לבצע. פעמים לא מעטות חבריכם לצוות יצילו את חייכם ברגע האחרון על ידי ירי בגרמני שלא שמתם לב אליו, אז שווה להישאר קרובים אליהם.

יחד עם זאת, המשחק לעולם לא ירשה לכם לשכוח שאתם הכוכבים ומובילי הדרך. ב-Call of Duty 2 תגלו שהמשימות הרבה יותר פתוחות: חלקן הגדול כולל מספר מטרות המפוזרות ברחבי השלב, אותן אפשר להשלים בכל סדר שמתחשק לכם. מצד אחד מדובר בהחלט בשיפור חיובי – התחושה שהמשחק 'מושך אתכם באף' היא הרבה פחות בולטת ב-Call of Duty 2. מצד שני, זה גורם לתופעה מוזרה וקצת לא מציאותית, שבה אתם – החיילים הפשוטים – מובילים את המחלקה שלכם. הקצינים, וכל החיילים האחרים, פשוט יחכו שתלכו לכיוון מסוים ואז ילכו אחריכם. ברגע שתגיעו למטרה כלשהי תקבלו מהמפקד פקודות הקשורות אליה, למשל לפוצץ טנק כלשהו.

אושר אמיתי

עניין אחר שקשור לפגיעה בריאליזם ב-Call of Duty 2 הוא מה שאני מכנה 'משימות קני'. הרבה מהפקודות שקיבלתי במשחק הזכירו לי פרק כלשהו בסאות'פרק שבו הדמויות נדרשו להפעיל גנרטור, והן התחלקו לשתי קבוצות: הקבוצה הראשונה הכילה את קני, שהתבקש לצאת לשלג תוך סיכון חייו, ועל הקבוצה השנייה, שהכילה את כל שאר האנשים, הוטלה המשימה להישאר בתוך הבית ולשתות שוקו חם.

באופן דומה, גם ב-Call of Duty 2 פעם אחר פעם החייל שתשחקו יהיה הכבשה השחורה שעליה להסתער על הבית עמוס הגרמנים, להתגנב אל הטנק ולפוצץ אותו או לחסל את הגרמני שלא מוכן לעזוב את ה-MG-42 שלו. נכון שזה כיף להיות הגיבור ולבצע את כל המשימות הקשות, אבל לפעמים זה הרגיש קצת מגוחך שדווקא אתם נשלחים פעם אחר פעם למשימות התאבדות, כאשר החיילים האחרים נשארים מאחור ומשחקים דוקים.

אורך המערכה לשחקן יחיד סביר, וייקח לכם בין 10 ל-12 שעות לסיים אותו, בהתאם לרמת הקושי שתבחרו בה (אני ממליץ בחום לבחור באחת משתי הרמות הקשות). לאחר מכן תוכלו לנסות את המשחק מרובה המשתתפים של Call of Duty 2, אך הוא מוצלח הרבה פחות. אל תבינו אותי לא נכון: בהחלט מהנה לשחק בו, אך מצאתי אותו חסר כל ייחודיות לעומת משחקים אחרים. כנראה שמאז UT 2004 ו-Battlefield 2 הדרישות שלי למשחקי פעולה מרובי משתתפים עלו משמעותית, כי משחקים 'רגילים' שאינם כוללים כלי רכב, ואינם מקוריים בצורה כזו או אחרת, פשוט הפסיקו לעניין אותי. עוד פעם Team Deathmatch או CTF סטנדרטיים? לא תודה. יש אלטרנטיבות טובות יותר.

אז משחק הרשת אינו סיבה טובה לרכוש את Call of Duty 2, אבל אתם חייבים לשחק במשחק היחיד שלו. מהפכה גדולה אין כאן, אך מדובר במשחק מלוטש להפליא, עם גרפיקה מצוינת, סאונד מדהים ואווירת מלחמה אמיתית. נכון, למשחק יש את הבעיות שלו, אבל אני מבטיח לכם שהוא ישבה את ליבכם. אותי הוא שבה ברגע שבו הסתערתי עם המחלקה שלי על צוקי נורמנדי, והם התחילו לשאוג 'אהההה!' בקולי קולות. באותו רגע, זה נראה לי כמו הדבר הטבעי ביותר בעולם להצטרף אליהם, אז גם אני שאגתי במשך כעשר שניות רצופות. עשר שניות של אושר.

ציון כללי: 8.9
הנאה:9
קול:10
גרפיקה:8
ממשק:9
קושי:9