כן, אדוני הנשיא
כמו כולם, גם ערוץ ג'נענע ענב עניבה, נעל נעליים, ענד תחתונים חגיגיים ויצא לסקר את ביקורו המכובד של נשיא בולגריה בארץ. מיוחד
אחת בעשור, אולי שנים, אנחנו זוכים לרגע נדיר כמו זה. אתמול, בוקר רביעי, הקצתי משנתי, שטפתי פניי בזריזות אל מול המראה, פסחתי פעם נוספת על טקס צחצוח השיניים - ויצאתי לדרכי, מוכן ומזומן לקראת היום הגדול.
נשיא בולגריה, גאורגי פרבאנוב. בארץ.
גם בעודי נוהג אל עבר המשרד, עדיין הכה בי עלפון קל בהזכרי כי אני, ולא אחר, עומד לזכות לראיין את נבחרה של האומה הבולגרית. איזו התרגשות. אילו היה הכבוד שנפל בחלקי ערימת חציר, יכל הוא לקבור תחתיו גם עדר סוסים מן הזן המובחר ביותר.
נתיב הנסיעה שלי משתלב עם כביש מספר 1. לנגד עיני מתגלה פקק עצום, ששה עשר קילומטרים אורכו, וארבעה מטרים גובהו. הרבבות שבאו לחלוק כבוד לנשיא האורח צופרים זה אל עבר רעהו בהפגנת שמחה, משל אמרו "הננו, כאן, הו נשיא בולגריה הנכבד! הרעף עלינו מברכת האלים השורה על כתפיך החסונות! נסוך בנו חכמתך!". אחד מהנהגים אף מגדיל לעשות, הוא שולף מחבט מהמושב האחורי של מכוניתו ומתחיל לנפץ שמשות בכל עבר. הו, איזה יום חג הוא זה.
לפתע, צלצול הסמבה מכה בפלאפוני. על צג הטלפון מופיעה תמונתו חמורת הסבר של העורך הראשי של נענע 10.
"חג שמח", אני עונה בשמחה.
"חג... חג שמ... אה... כן, תשמע, אביתר, יש בעיות עם הראיון"
"לעזאזל!", זעקתי, "ראש 1 שוב הקדימו אותנו?! אני אומר לך, זה כאילו הכתבים שלהם עובדים עם... מחשב, או משהו..."
"לא, לא", עונה לי העורך. "יש בעיה עם הנחיתה של נשיא בולגריה"
חושך
"מה... מה זאת אומרת? יש בעיה עם המטוס?! אל תנסה לגונן עליי, לעזאזל, אני אוכל להתמודד עם זה!", פרצתי בבכי וניסיתי להתאבד מספר רב של פעמים.
"כן, אה... לא, אין בעיה ממש. פשוט ביטלו את הנחיתה שלו. היו צריכים להרוס את מסלול הנחיתה שלו כדי לבנות שם ברזיה עבור הנשיא בוש. הוא ביקש שתהיה שם ברזיה כשהוא נוחת"
"הנשיא כמה?!"
"כן... בכל מקרה, אה... אם אתה רוצה, אתה יכול לראיין אותו במק-"
ניתקתי בכעס
את העלבון הצורב שחשתי עבור נשיא בולגריה לא אוכל לתאר על עמוד אינטרנט זה. אולי אם היתה פה תמיכה בפיירפוקס... לא חשוב. הסתובבתי חזרה, הדמעות מסתירות את ראייתי, ואני נוסע נגד כיוון התנועה. פעם נוספת הוכיחה מדינת ישראל כמה מעט כבוד היא רוחשת לגדולי האומות. היום זה נשיא בולגריה, מחר ראש ממשלת ליטא. ומחרתיים - שר האוצר של ארגנטינה. ויום אחר-כך - שר האוצר החדש. הם מתחלפים שם מהר, עם המהומות והכל.
אני נכנס אל הבית, זורק את המפתחות על השולחן, צונח על המיטה וקובר ראשי בכרית. הפוסטר של פרבנוב מביט באכזבה מהקיר. אני מביט אליו בחזרה, ונאנח. אולי בשנה הבאה.