שלום כיתה י"ב
7 בבוקר. תתחילו להתרגל לשעה הזאת. יותם דיקשטיין על הדברים שלמדנו מהשביתה
כשאנשים שואלים אותי מה יהיה עם השביתה אני מושך בכתפי ואומר "אנא אערף?". בד"כ התגובה שאני מקבל היא מבט של זלזול ומשהו כמו "שביתה שביתה אבל מתישהו צריך לחזור ללמוד". אני לא יודע, אולי באמת צריך לחזור לבתי הספר, אבל זה לא אומר שעד עכשיו לא למדתי שום דבר.
תובנת שביתה #1: אלוהים לא התכוון שנהיה ערים בשעות האלה
הבוקר, אחרי כמעט 60 ימי שביתה, התעוררתי לקולן הערב של הציפורים המצייצות בחוץ וקולו הערב פחות של השעון המעורר. מיד שמתי לב שמשהו לא בסדר. "מה קורה פה?" שאלתי את עצמי, "למה כיוונתי שעון מעורר אתמול בלילה? איך למען השם אני ער והשעה עדיין חד ספרתית?!". משהו בי מאוד רצה לזרוק את השעון לעזאזל ולחזור לישון אבל הייתה לי הרגשה שזה יהיה רק טיפול בסימפטום ולא במחלה. ואז זה חזר אלי. השביתה נגמרה. או כמו שאמא היקרה ניסחה זאת: "יש! עכשיו אתם חוזרים לסבול כמו כולם!". אמא היא אישה מרירה שהשמחה לאיד היא אחת מההנאות היחידות שנותרו לה בחיים, אבל לי היו בעיות בוערות יותר להתעסק איתן. בעיות כמו "איפה התיק שלי?" או "איך לעזאזל מגיעים לבית הספר?!"
תובנת שביתה #2: כדי להגיע לבית הספר, לכו בדרך שרצופה כוונות טובות
למי שהיה בחו"ל מתחילת השנה, או סתם חשב שהחופש הגדול לקח סטרואידים הנה סיפור השביתה: לפני כשנה וחצי, כשכולנו היינו עסוקים בלהתלהב מהדור השלישי ("יוּ! יש בזה גם וידאו וגם מכשיר שעושה כימותרפיה!") החליטו המורים שהכיתות גדולות מדי, השעות קצרות מדי, שהחבר'ה ממשרד הפנים מרוויחים יותר מהם ובכלל שביה"ס הפך לסוג של גהינום. וכמו שאומר המשפט הידוע:, אם זה מקולקל תקן את זה – אם זה לא מצליח תאשים את הממשלה. אז אחרי כמה עיצומים סמליים ומו"מ שהטיעון העיקרי שהושמע בו הוא "אולמרט! רן ארז משך לי בצמה ואמר שאני לא יודעת כלום!" (השרה י. תמיר), המורים פתחו בשביתה הגדולה. בנוסף, הם גם החלו במסע פרסום צבעוני ומיוחד שכלל פסטיבל הופעות בו השתתפו בין היתר מאיה בוסקילה ולהקת היהודים (כולם סמל לחינוך מופת, אין ספק). בארגון המורים טוענים כי זאת הייתה בעצם עצרת תמיכה במאבקם, אבל קשה להאמין שמישהו אחר שם לב.
תובנת שביתה #3: צווי מניעה הם לא חבורת צבים מוטנטים שיצילו את מערכת החינוך
לבסוף, החליטה המדינה שאם לא שוברים את ארגון המורים בהסכמים, מנסים להשיג צווים שיחזירו אותם (ואותנו התלמידים) חזרה בלי הסכמים, כפי שאמרו חז"ל, אם זה לא הולך במוח מנסים בכוח. ואכן בית הדין הוציא צווי-מניעה להיום. עכשיו אתם בטח שואלים את עצמכם 'מה זה הצווי-מניעה האלה? נשמע לי ממש מוכר.'. תרשו לי לענות. ראשית, בניגוד לדעה הרווחת צווי מניעה הם לא כובעונים מגומי שלובשים לפני מגע מיני, אלה הם 'אמצעי מניעה', אם כי נחמד לראות שאני לא היחיד שמקשיב בשיעורי חינוך-מיני (אולי מערכת החינוך עדיין לא קרסה לגמרי). שנית, מדובר בהוראת בית-משפט שמצווה על ארגון המורים להכריז כי מהיום נגמרת השביתה. זה לא אומר שהמורים מחויבים בצורה ישירה לחזור, אלא שמי שלא חוזר יחשב נעדר ויהיה נתון לסנקציות ע"פ שיקולי מעבידו, כלומר, ראש המועצה האזורית. כן כן, ממש כמו תלמידים שלא מגיעים לבי"ס, גם הם יהיו צריכים להביא אישור מחלה מהרופא – וכולנו יודעים כמה מסובך להשיג אחד כזה.
תובנת שביתה #4: זה לא כל כך נעים לראות תיכון סגור
בסופו של יום ארגון המורים ומשרד החינוך החליטו שהם דווקא לא רוצים לעשות מטוסי נייר מתעודות הבגרות, וחבל כי אומרים שזה נייר איכותי והכל, אז הם הגיעו להסכם כללי שמחזיר את כולם לבתי הספר בדרכי שלום. אם תשאלו תלמיד מה הוא חושב שהיה קורה אילו לא היה נוצר הסכם הוא ודאי ימשוך בכתפיו ויגיד "אנא אערף?" (רואים! ארבע שנות לימוד ערבית לא היו לשווא!). האם השלום הזה סופי או שזה רק "פוס" במשחק הגדול של ההשכלה? האם מעתה והלאה יגור זאב עם כבש ומורה עם פקיד אוצר? האם רן ארז ויולי תמיר יבינו שכל הריבים האלה נובעים רק מרגשות רומנטיים טהורים? את התשובות לשאלות האלה רק ימים יגידו. בינתיים, תודה לאל, אני חוזר לישון.