חילופי תיכוניסטים

לא מדובר בכפר נורווגי טיפוסי שמאכלסים אותו כמה חוואים ובעיקר פרות וכבשים. מדובר בקולג' בינלאומי, שמאכלס 200 תלמידים בטווח גילאים של 15-23 מ-80 מדינות שונות בעולם. מסוואזילנד שבדרום אפריקה לגרינלנד הצפונית, מסין וטיבט, רוסיה וצ'צ'ניה, ישראל והרשות הפלשתינית, קובה וארה"ב. הם באים מכל מעמדות האוכלוסייה, אנשים שבאים ממשפחות שחיות על 2$ ליום לצד עשירי המדינות שמהן הם באים.

להיות ישראלי בקולג' כזה, זו חוויה מסוג שונה. אנשים מארצות סקנדינביה, מערב אירופה וצפון אמריקה רואים דווקא בנו משהו "מיוחד" ו"מעניין". ההפתעה המרעננת הייתה שאין פה אף אחד שמטרתו לתקוף אותי, אלא יותר לשאול אותי לדעתי, להעשיר את הידע שהתקשורת שלהם משאירה לוקה בחסר, ואפילו לנחם אותי אחרי פיגוע. למתבונן מהצד יעשה רושם שאנחנו חיים בבועה – אבל כמה מהקשרים החמים ביותר שלי כאן נוצרו דווקא עם תלמידים ירדנים ולבנונים - קשרים שהגיעו לרמה של מעבר ל"בואו נעשה שלום ביחד", אלא לרמה של דיבור בין שני בני נוער רגילים (רכילויות, ענייני יום-יום וכו'). מדי פעם יש מתח, הרי כל אחד פה רוצה לעשות קצת תעמולה למדינתו, ועל רקע זה נוצרים וויכוחים קולניים, שלפעמים השאירו אותי מרוחק מה עם התלמידים הפלשתינאים לדוגמא, אבל בזמנים מסויימים הצלחנו להתעלות. כך גם גיליתי שהשירות הכי טוב שאפשר לעשות לישראל (או לכל מדינה שממנה מישהו נשלח) הוא לאו דווקא להקריא את מה שיש למשרד החוץ לומר על "מבצע קשת בענן" ברפיח, אלא פשוט להיות עצמי, להשמיע להם קצת מהמוזיקה הטובה שיש לנו, לספר חוויות טובות מהבית ודרך כך להראות לעולם שישראלי זה לא רק חייל.

הקמפוס בנוי בסביבה מדהימה ביופיה. המקום מאוכלס בקושי, ושוכן לחופו של פיורד (מפרץ גדול של הים אל תוך שטחי המדינה עצמה - תופעה נורווגית כמעט ייחודית) בעמק בין הרים. זה כמובן מעודד להפעיל את השרירים, אם זה בטיולי אופניים, מסעות הליכה, או בקיאקים על הפיורד. כל תלמיד שרוצה קצת שקט נפשי וטיפה נמאס לו מלראות את ולהראות ע"י אותם מאתיים פרצופים כל יום, יכול בקלות למצוא את מקומו ולהתבודד.