נשארנו יתומים
יוסי חרישי, מבקר המוסיקה של ג'נענע, המום מלכתם בטרם עת של ה"גיים בויז", ומסרב להאמין שזה קרה דווקא לו
בין דיונים שנויים במחלוקת על הברית של הבן של יגאל עמיר, לבין הודעות דרמטיות של אהוד אולמרט, ועידת אנאפוליס, הצלחתו של גרנט באנגליה או כניסתה של אנג'לינה ג'ולי להריון (אתם קולטים שיש מישהו שאשכרה מתקתק אותה?), פירוק להקת הגיים הבויז לא קיבל התייחסות ראויה בתקשורת הישראלית. יותר משנתיים שלהקת הבנים האיכותית הזאת קיימת. בימים אלה היא עוזבת את נוף המוסיקה בארץ, והכדור פשוט ממשיך להסתובב.
ההרכב המצוין הזה קם בשנת 2005 ע"י המגה-מנג'ר רוברטו בן שושן. בעזרת אנשיו הקרובים - חלקם אפילו יודעים לנגן - הוא קיים אודישנים חסרי פשרות כדי למצוא את להקת הבנים הבאה של ישראל. בן שושן חזר להגדיר מהי להקה אמיתית. לא עוד חבר'ה שמנגנים במקלט הביתי או כותבים חומרים ביחד. זה מנדנד וזה שורף באוזן. תנו לאחרים, מעצבי דעת קהל, אנשים בעלי טעם, לקבוע בשבילכם את הקונספט. ורוברטו עשה את זה בגדול. בניהול אמנותי ומוסיקלי של עמית צח (עוד מוסיקאי בחסד) הם בחרו יחד חמישה צעירים יפים ומוכשרים: אדם יוסף, אושרי חמי, שרון סנדלר, ערן מזור הכט ואביחי לוי. לא רק בלונדיניים, גרסת הנגטיב. חמישה כישרונות צעירים שלא נראו כאן מאז ימי כוורת. שבכלל היו שבעה.
אף אחד לא הכין אותנו לפירוק של הגיים בויז. הקהל הישראלי - מבני הנוער שלו ועד אחרוני המבוגרים - חיכו בכיליון עיניים לאלבום הבא שלהם. אלבום הבכורה, שלא בכדי נקרא "האלבום" (ב"ה" הידיעה, כמובן), הצליח לעמוד מאחורי הרף הגדול שהציב השם שלו. הגיים בויז הגדירו מחדש שירה מהי. הם הצליחו להשיג ולהציג לקהל מה שחמש עונות של "כוכב נולד" לא הצליחו, ולא יצליחו עוד חמש נוספות.
בחירת השירים שלהם הייתה כל כך מדויקת, עם שירים כמו "שמחה" שמקבלים בימים אלה משמעות אחרת, "אשמור את ליבי" המזכיר לי שאיש לא שמר על ליבנו כשנודע שהקיץ הקץ, "הזדמנות שניה" שלא הם ולא אנחנו נקבל כבר, "אל תגידי לי" שמבקש להתמודד עם קבלה של אמירות קשות ולא יכול להיות מתאים עכשיו יותר מתמיד, או "תני לי סיבה" שזה בדיוק מה שלא נתנו לנו. נשארו יתומים. אין יותר להקת בנים מצליחה, אין יותר אדם, אושרי, שרון, ערן ואביחי. לפחות לא ביחד, לפחות לא במתכונת בה הכרנו אותם.
בייחוד בימים אלו, בהם אנו מציינים 12 שנה לאותו רצח נורא, ששינה את פני האומה, ימים בהם אנחנו בוחנים מחדש מהי, בעצם, דמוקרטיה - אנחנו מגלים שאנחנו רק כלים במשחק ידוע מראש. בהינף יד לוקחים לנו את מה שאנחנו אוהבים באמת. בדיוק כשהתאהבנו סופית וכבר הצלחנו להישען על משהו, בא הגורל האכזר וקטע את הרגע. איך נשתקם? איך יתמודד הנוער עם התקהלות ספונטאנית כמו נוער הנרות של 95'? בדמעות חנוקות מצטט אני מהשיר "בדרך למעלה" (איזו אירוניה, אה?) שכתב והלחין אושרי חמי:
"עומד מול מראה, מביט לעצמי בעיניים, מרגיש מבוזבז רוצה לקפוץ לשמים, הזמן עובר ורק אני עוצר פתאום, ורואה נוף חדש, וכולי נרגש. אני כל כך רוצה, להגיע לקצה, נפגש רואה מוצא, אבל אני לא מרוצה"
גם אני לא מרוצה. אני אומלל. אין שום נוף חדש ואני בטח שלא נרגש. לא רואה ולא מוצא, אפילו לא מתמצא. אין לי סיבה לפתוח את הרדיו. השביתה בעיצומה, ואי אפשר לתהות מה יעשה כרגע הנוער במדינה. אין להם מסגרת פדגוגית שתשמור עליהם, ואין להם על מי להישען. אפילו לאבינו שבשמיים לא יכולות להיות תשובות מספקות כרגע. אנחנו כמו מקקים שגזרו להם את המחושים. רצים הנה והנה בלחץ מבלי שתהיה לנו יד מכוונת. בשביל מה בכלל לקום בבוקר?
הגיים בויז - 2005-2007