תעלומת המכנסיים הנעלמות

כך הכל התחיל

היו אלו צהרי היום, ישבתי במרפסת המרווחת שבביתי, שקוע בקריאת ספר שעסק ביתרונות השונים שבגידול פטרוזיליה בתנאי מדבר, כאשר דפיקה רועמת נשמעה על הדלת. עבר זמן רב מאז הביקור האחרון שהיה לי, וידעתי כי דודה רבקה אמורה לבוא לבקר רק בסוף החודש הבא. חשבתי לעצמי שיהיה בהחלט נחמד לארח מישהו במקום להתבטל בצורה חסרת תועלת בבית.

מאחורי הדלת עמד יבגני, אדם תמהוני וגדול מימדים שתמיד הסתובב בחדר המדרגות ללא כל סיבה נראית לעין. אף פעם לא חיבבתי את גוש הבשר הענקי הזה ולכן לא חשבתי אפילו על לתת לו להיכנס וללכלך את הרהיטים. כמתבקש, נעמדתי מולו - חוסם את גישתו לתוך הבית. "גיל, אתה חייב לעזור לי" אמר יבגני בקול רועד, "זו החנות של האוכל הסיני, הם לקחו ממני את המכנסיים!" באותו רגע שמתי לב כי יבגני באמת לא עטה מכנסיים. "למה לעזאזל שהחנות של האוכל הסיני תיקח לך את המכנסיים?!" שאלתי אותו בתמיהה, אך הוא הרים את כתפיו בחוסר ידיעה, ודמעות החלו לבצבץ בתוך עיניו הפוזלות. באותו רגע הבנתי שאם אני לא אפטר מיבגני בקרוב הוא עוד עלול להתחיל לבכות על המחצלת החדשה שלי. הייתי חייב להסכים לעזור לו עם התעלומה האווילית שלו. "בסדר יבגני, אני אלך לחנות של האוכל הסיני ואברר מה הולך שם", אמרתי לו בחוסר ברירה "אבל תתרחק מהמחצלת החדשה שלי!". יבגני החל לקפץ במקום מרוב אושר.

העלילה מסתבכת

יצאתי מביתי והתחלתי להתקדם אל עבר החנות של האוכל הסיני. בדרכי נתקלתי בתופעה מוזרה מאוד - חלק ניכר מהאנשים שחלפו על פני כלל לא עטו מכנסיים. אולי יבגני באמת עלה על משהו והחנות של האוכל הסיני מבצעת דברים שחנות של אוכל סיני לא אמורה לבצע! הדבר רק ליבה את האש במדורה שהייתה סקרנותי.

החשתי צעדיי והגעתי אל החנות עצמה. בתוך החנות של האוכל הסיני הייתה אווירה אפלה ומתוחה. ידעתי כי עלי לפעול בזהירות ולחשב את פעולותיי היטב. לאחר מחשבה ושיקולים רבים נעמדתי על אחד משולחנות החנות וצעקתי למלצר - "אני דורש ממך שתסביר לי למה לעזאזל אנשים שנכנסים לכאן יוצאים ללא מכנסיים!". המלצר ניגש אלי בצעדים אטיים ועצובים. "אתה באמת רוצה לדעת מה פשר כל הסיפור הזה?" הוא התחיל לשאול, אך מייד המשיך:

"הכל התחיל אתמול בבוקר, כשהכנו סיר מלא באוכל מגעיל עם סויה כמו בכל יום. השף שלנו היה עסוק בהכנת אוכל מגעיל אחר עם סויה, כשהוא גילה כי המלחיה האהובה עליו איננה. השף שלנו היה כל כך מדוכא שהוא לא היה מוכן אפילו להסתכל על הסויה, לא משנה כמה התחננו, כמה עודדנו וכמה ריקודים פגאניים רקדנו בשבילו. אחד המלצרים היותר חדשים שלנו ניסה לעודד אותו בעזרת הפעלת הטלוויזיה במטבח, אך לרוע מזלו הוא פתח אותה בדיוק בזמן ששידרו את פרק הספיישל של אודטה בו היא מגישה את תוכניתה כשהיא קופצת על טרמפולינות שונות ברחבי הארץ. המוות היה מיידי".

"לא הבנתי איך זה קשור לעניין עם המכנסיים", אמרתי למלצר בטון לא מרוצה. "אני מייד מגיע לזה", השיב המלצר ברוגע.

"לאחר שהשף שלנו נפטר ואיתו כל הצוות שהיה נוכח באותו זמן במטבח, היינו חייבים להביא למטבח שף חדש שיוכל להמשיך להכין אוכל מגעיל עם סויה. למזלנו הרב מצאנו אחד כזה בתוך זמן קצר והעסקנו אותו מייד. מה שהתברר לנו רק לאחר מכן היה כי השף החדש שלנו הוא בעצם 'חמרמור', שילוב גנטי של חמור עם עוד חמור. לאחר מחקר מהיר במילון אבן שושן, מצאנו כי חמרמורים אוכלים מכנסיים של אנשים אחרים כדי לחיות בדיוק כפי שבני אדם אוכלים אוכל, ולכן התחלנו מאז לגבות מאנשים את המכנסיים שלהם במקום כסף - כדי להאכיל את החמרמור שלנו".

"זה הדבר המפגר ביותר ששמעתי בכל חיי" אמרתי למלצר. ובאותו רגע, שמתי לב שהמלצר לא ממש מגיב. הוא רק עמד שם וחייך חיוך בלתי מוסבר. ואז, לפתע, הבנתי הכל. החמרמור אוכל המכנסיים, יבגני, הריקודים הפגאניים - הכל התבהר לי.

הגראנד פינאלה

יצאתי מהחנות ורצתי במהירות לביתי. בחדר המדרגות חלפתי על פני יבגני, ששיחק בלדפוק לעצמו את הראש בקיר תוך זמזום מתמיד של המנון סלובניה. נכנסתי לביתי, פניתי מיד לעמדת המחשב - והתחלתי לכתוב. אתם מבינים, זו היתה הסיבה לכל ההתרחשויות המוזרות הללו. הרי כל מה שהיה חסר לי עד אז כדי לקבל מג'נענע עוד משכורת היה נושא מפגר עליו אוכל לכתוב כתבה, ועתה, כשנושא מפגר זה היה ברשותי, שום דבר לא יכול היה לעצור בעדי מלשתות כוס מלאה במים. וגם ולפרסם את הכתבה בעלת הנושא המפגר שאתם קוראים כרגע.