נועה נגד האיראנים

לא הייתי טורחת להקדיש כתבה שלמה לחומיינים לולא הגיע הקיץ ונקלעתי למגיפת חרקים שכמוה לא זוכרים אפילו זקני צפת. מדובר בשלל מוטאנטים מסוג פרוקי רגליים, מעופפים וזוחלים, אלוהים יודע מה הם אכלו בשביל להגיע לגודל כזה, וכולם נכנסים לי דרך כל חלון ותריס אפשרי.

המטרידים ביותר, כאמור, הם החומיינים. אז בסדר, נכנס אחד, נכנסים שניים, לא ביג דיל. אבל כשנכנסים בממוצע שבעה חומיינים בערב הביתה ועושים רעש כמו חמישים, אין לי אלא להגיע למסקנה המתבקשת: מישהו פותח עלי "עין". או זה, או שעברו לשכונה הזאת יותר מדי חומיינים שלא שמעו על אמצעי מניעה.

החטא ועונשו

לכאורה, שומה עלי לגלות אמפתיה לחומייני ומהותו: שנינו קטנים, מעופפים, נתקעים בדברים ועושים הרבה רעש בדרך. כל זה טוב ויפה, אבל למי שמחרב את שנת הלילה שלי אין לי סנטימנטים.

ה"פלאקים" הנוראיים האלה, של חומייני שמשחק עם עצמו פינג-פונג בקירות החדר שלי, ה"בזזזט" שנשמע כמו מנוע קטן שטוחן וטוחן, והכי גרוע, הפחד שהוא הולך להיתקע לי בכף הרגל החשופה או בלחי השמאלית, ומשם לזחול לי לתוך מערת האף ולאכול לי את המוח מבפנים. איך אפשר לישון ככה?

ניסיתי להשאיר להם אור בחדרים אחרים כדי שלפחות יעברו לשם ויעזבו אותי בשקט. בסוף קצתי בנחמדות והתחלתי להעיף עליהם נעליים בצרורות. לא עוזר. הם ממשיכים לבוא. 'סאחתק.

מי אתה חומייני ומאיפה באת?

השם המדעי של החיפושית המעיקה הזו הוא "מלדרה מטרידה". וול דההה! ברור שהיא מטרידה, מי הגאון שהצליח לשים לב. אבל מסתבר שזה באמת כל תפקידו האומלל של החומייני עלי אדמות- להוות מטרד. לא פלא שהוא עסוק בלדפוק את הראש שלו תמידית בחפצים.

לדעתי מדובר פשוט בקייס של קליטה גרועה בארץ. לפי מידע מודיעיני שליקטתי, החומייני הגיע לכאן מאיראן בסוף שנות השבעים-תחילת שנות השמונים ככה, וכנראה התרגל מצוין למנטליות ההתעלקות הישראלית, ברם מאידך גיסא לא השכיל למצוא לעצמו תעסוקה אמיתית. אפילו לא שש-בש.

וזה חבל, כי לפחות באיראן היו אנשים שיותר שווה להטריד. אחמדיניג'אד, למשל.

פואמה לחומייני

זה אני כתבתי לבד מתוך ייאוש, ודיר בלאק לא לפרגן, אני יודעת איפה אתם גרים:

חומייני חומייני, חומייני, חומייני
זמזומך המטריד קשות מענני.
התנפח לי וריד, מעוצבנת הנני,
שמא אקרא למדביר ושמו בני?*

יאללה יאללה, מי ישמעני,
מכה של כפכף עונשך תפטרני.
זה לא יעלה לי אפילו פני
מסור בגן עדן ד"ש חם ממני,
וכל חבריך, מג'ורג' ועד מני,
יצעקו "Oh my god, she killed Kenny!".

*למדביר קוראים יוסי, אבל זה בשביל החרוז
** מי לוקח על עצמו להלחין את זה?

שביתת נשק

אחרי שבוע הגעתי לפשרה עם החומיינים: הם ימשיכו להיכנס לי בלהקות דרך החלון בלילות הקיץ החמים, ואני בתמורה אדאג לעבור בחדרים ולמעוך אותם אחד-אחד עם פריטי הנעלה לפני שאני הולכת לישון.

עד אז- שיעשו בבית מה שהם רוצים, אני לא מתערבת. במידה מסוימת זה אפילו נחמד; סוג של ריפוי בעיסוק. חומיינים הם דבר קראנצ'י מאוד, ובניגוד לתיקנים, לדוגמה, הם לא משאירים הרבה נוזלים על הסוליה בסוף. גם פעולת החבטה די בה כדי לפרוק אגרסיות וכך אני רגועה וחביבה כל היום שלמחרת.

וכל זה מוביל אותנו למסקנה אחת: יש מקום לדו-קיום, רבותיי. האדם והחומייני מסוגלים לחיות (לפחות זמנית) יחדיו בכפיפה אחת, שהרי אין דבר העומד בפני הרצון. ואימרו אמן.

בשבוע הבא: מלחמתי בגמלי השלמה, כולל הפואמה "תן לי בראש, תן לי במחוש". יש למה לצפות.

עוד נועה אנג'ל בכתבות האלו:

קלעתי גול - כך תהני מהמונדיאל למרות שאת אישה
מפסיקים לעשן - אפשר במקום לקנות חתול בפיתה
מעשיית אנג'ל - סיפור עם מוסר השכל מיוחד