ספיישל פאדיחות 2
החלק השני ובו כותבי ג'נענע ממשיכים להתוודות על סיפורי הזוועה והרגעים המביכים של החיים. חייך, אכלת אותה
אחרי שקראתם את הפאדיחות שהבנות עשו לעצמן בחלק הראשון, שאר הכותבים מצטרפים אליהן כדי להראות שהן לא לבד, גם להם יש אירועים שהיו רוצים למחוק מקורות החיים שלהם. ספיישל פאדיחות - חלק ב':
הפאדיחה שלי: שירה גל
זה היה יום קיץ נאה, וחבורת הפסיכים הידועה בכינוי "החבר'ה" החליטה לצאת לסיבוב של יום שישי בנחלת בנימין. החבר'ה היו מאוד נחמדים, אך תמיד קראו לי "הצפונית" והעליבו אותי קשות. אתם מבינים - הם מגדלים קיני יונים בראסטות ולובשים שרוולים שמצאו בזבל, אבל אני צפונית. שיהיה.
החלטתי להיות חגיגית ולבשתי את הדבר הכי פריקי ששכב לי בארון - מכנסיים לבנים (שקט, זה היה אופנתי אז) ואיזו חולצת דייגים קלילה ואוורירית.
כשהגענו לנחלה המצב רוח כבר היה בשמיים, אני ועדי, מיי בסט פרינד, התחלנו להשתולל כרגיל ואפילו הרבצנו איזה ריקוד קטן מול כולם, סתם, בשביל הקטע. כשהתיישבנו חזרה מזיעות מהמאמץ, אמר לי זוהר, יימח שמו: "יופי שירה, רק בפעם הבאה שאת מקבלת מחזור - תשימי תחבושת, טוב?"
מיותר לציין שמייד הפכתי ליותר לבנה ממכנסיי היפים (לשעבר), וברחתי ישר לתוך איזו חנות בגדים עלובה שבמקרה היתה בסביבה. את שארית היום העברתי עם מכנסיים זולים ומעפנים, ותחבושת שמישהי אירגנה לי והזכירה יותר טיטול למבוגרים.
באותו יום למדתי את חשיבות ספירת הימים בין מחזור למחזור, והפסקתי ללבוש מכנסיים לבנים שזה דווקא טוב, כי בלאו הכי הן יוצאים מהאופנה כל שנתיים.
הפאדיחה שלי: אמיר עמרמי
הפאדיחה שלי היא כללית וקיומית כאחד, כי בניגוד לשאר הכותבים היא לא ממש חולפת.
הכל מתחיל ונגמר בעובדה שטרם השכלתי להחביא את חביבתי הגרה איתי מפני שאר העולם. לא מפאת העובדה, חלילה, שנוזל לה ריר מהפה או שמא מקנחת היא את אפה בעזרת הבגדים. לא ולא. יצוין אפילו שהיא נאת מראה ודרכיה דבש.
העניין מתחיל בהרגל שיש לה לזהות כל פרצוף שמופיע על מסך הטלוויזיה. או לפחות לחשוב שהיא מזהה.
יש לציין שבהתחלה זה עוד היה נחמד. בדיוק עברנו לגור ביחד וישבנו לנוח על ספת הסלון. הטלוויזיה שידרה פרק של "השיר שלנו", ומיד החלה מסכת הזהויות, שבנקל הייתה מסדרת לה עבודה כמפענחת תצלומים בצבא:
"היי, זה לא רן דנקר?" אחד ליווה "זאת לא אליענה בייקר" נוסף. בדיוק עברנו לחדשות, והראו שם כתבה על "היי, זה זה מהסדרה של שבתות וחגים, אני מתה עליו". זיפזפזנו לערוץ המוסיקה וראינו קליפ של "היי, שירי מימון", ו"אוי, אני מכירה אותה".
הכל, כאמור, היה טוב ויפה עד שהתחילו לפקוד אורחים את פתח דירתנו. נישקנו אותם בנימוס, הגשנו שתייה וצ'ופרים, וישבנו לשיחת חולין בסלון. או אז שלחה החביבה את ידיה לשלט הרחוק – שכנראה ולא היה מספיק רחוק ממנה (רשימות לעצמי: לשרוף את השלט), והאחרונה העבירה לאחד הערוצים הישראליים. לא עבר זמן עד שהיא פנתה אליי אגב מרפק קטן לצלעות ש"היי, זאת רוני סופרסטאר".
קיוותי שאיש לא ישים לב לעובדה שהבחורה שפיזזה על המסך יכולה להיות כל אחת מלבד רוני סופרסטאר. גם לא הספקתי להציע לאורחים שיסתלקו כשם שבאו, ומיד הגיעו משפטים מכיוון החביבה בנוסח "היי, מיה דגן" (במקום מיכל ינאי) ו"רפי רשף" שאולי לא יודע, אבל כבר שנים שהוא נשוי ליהודית רביץ.
כן, היא לא בדיוק מתמצאת, אבל טרם פרסתי זאת בפניה. ולא מאמי, בנחמין רוחאס לא מופיע ב"אלופה".
האמת היא שהתקופה האחרונה די נעימה כי כבר כמה זמן שאיש לא בא לבקר אותנו.
אנחנו מקווים להכיר אנשים חדשים ולחדש את מעגל החברים שלנו ממש בקרוב.
עם זאת, יש סיכוי שהחביבה כבר תכיר אותם.
הפאדיחה שלי: אורי דישון
זה היה הטיול השנתי הארור בכיתה יא'. הקטעים בספסל האחורי, לפנטז על המורה אחרי שרואים אותה בבגדי טיול או לחילופין להיגעל ממנה, מדריך שאוכל את הראש במיקרופון בפרטי חיי המין של הצלבנים והמסעות המתישים שאתה לא מבין למה צריך לטפס על ההר הזה כשהאוטובוס יכול לרדת בכביש ולאסוף אותך.
חוויה אחת שלרוב היא חיובית היא לחרבן בטבע. אני זוכר את עצמי כורע על גבעה צהובה בין מדבר יהודה לשום מקום, הרוח מלטפת את שק האשכים, מוריד יציקה ענקית שמזכירה באופן מחשיד את הגמל שעומד לידי ואוכל שיח.
אבל כל זה טוב ויפה כשאתה נשאר לבד. האירוע שלי קרה באחת העצירות ההמוניות להשתנה בדרך הביתה.
אין מה לעשות, שירותים עלובים של תחנת דלק לא מסוגלים להחזיק כיתה של תלמידים עם שלפוחית מלאה. שלא לדבר על ההיא שיש לה בחילה מהנסיעה והיא יורדת להקיא.
כמו תמיד במצבים האלו, הבנות נעמדות בתור ארוך בכניסה לתאים, והבנים המשיכו לפרדס קטן מאחורי התחנה. ואני איתם.
בחרתי לי עץ שהיה נראה לי זקוק להשקייה. פתחתי את הריץ'-רץ', נשמתי עמוק והתכוננתי לשחרור הלחצים. אלא שאז שמעתי רחשושים מכיוון עצי התפוזים. אין בעייה, התאפקתי והמשכתי כמה צעדים הצידה ליעד הבא.
אלא ששם עמדה הפרחה הגדולה של השכבה נועצת עיניים מופתעות באיבר ששכחתי בטעות להחזיר למכנסיים. שיט!!!!!! האדם האחרון שרציתי לראות בסיטואציה הזו . מסוג הבחורות שזאת כבר השנה השלישית שהן לומדות בכיתה יא' ועדיין מקבלת 50 בגיאוגרפיה. וכן, זאת בדיוק הבחורה שהולכת להשתין עם הבנים.
אבל מעז יצא מתוק, כי כשחזרנו התברר לי שחשיפה תמימה של איבריך המוצנעים מול המלכה האם של בית הספר לא כל-כך מזיקה למוניטין, ואפילו נדמה לי שהיא נסתה להתחיל איתי פעם.
מוסר השכל:
כמו הפתגם: "תזהרו במה שאתם מבקשים, כי זה עוד עלול להתגשם". או במילים אחרות: כשמישהו על הזין שלך, יש סיכוי שהוא באמת יגיע לשם.