נולדתי לקטר

אחחח... אין על פסח - חג החירות, החופש, החברים והצחוקים. מערכת החינוך נותנת לכם שבועיים לשכוח מהצרות של העולם הזה, כמובן בהנחה שאתם לא אני!
במקרה שלי הגיע החופש הוא אחלה הזדמנות בשביל מוריי היקרים להכריח אותי להשלים את שלל המבחנים שהתחמקתי מלעשות במהלך השנה, להכין שלוש עבודות לאמנות וכמובן ללמוד לבגרות בהיסטוריה של המזרח התיכון, הידעתם שלנביא מוחמד הייתה "אישה" בת תשע? עוד לא מש חלב אמה משפתיה וכבר היה שם משהו לבן אחר.

הקיטורים נמשכים

עוד לפני שהספקתי להתאושש משיעורי התגבור והשיפוצים הנרחבים שהולכים בקליניקה של ההורים שלי, מצאתי את עצמי מטייל בהרי ירושלים מוקף בחניכי ז' – והאות לא באה לציין את הכיתה בה הם לומדים. ואם זה לא הכל אז גם הפלאפון שלי נגנב, מיד אחרי שהורדתי את הרינגטון "Don't worry. Be happy".
ממש הרגשתי איך אלוהים משתין עליי בקשת ואז גיליתי שזה לא אלוהים אלא חניך חכם במיוחד שעושה את צרכיו עלי בזמן שאני ישן! מבלי לאבד את עשתונותי ולו לרגע, קמתי, נזפתי בחניך ועשיתי לו ווג'י סוף הדרך.

יש אור בקצה המנהרה

סוף סוף נגמרו הטיולים, ליל הסדר מאחורי ואת הלימודים אני מדחיק. שוב הכל נראה מבטיח, במיוחד לאור התוכנית הגאונית שלי שבה אני מודיע לכולם שאני גוסס, אבל בעצם עושה את דרכי לכנרת.
אבל עם מי אני אסע? לא כל כך קל למצוא חבר נאמן שיסכים לעזוב הכל ולנסוע, כי סך הכל החברים נחלקים לארבעה סוגים לא שווים במיוחד:
חרשן, מה הוא אומר: "וואלה בא לי אבל יש בגרויות שבועיים אחרי החופש וצריך להתחיל לחרוש".
סטלן, מה הוא אומר: הוא לא אומר, הוא אוכל סרטים באוהל שלו בבומבמלה.
גבר גבר מה הוא אומר: בכיף אחי, יום רביע נוסעים!
וזה שאינו אוהב לענות: "וואלה נשמע לי סבבה אחי, 'ני אדבר איתך מאוחר יותר". זאת הדרך העדינה להגיד- אל תתקשר אלי, אני אתקשר אליך. (הם לא מתקשרים אף פעם)

אז זהו בינתיים, מחר אני נוסע לכנרת, ועד הפעם הבאה שיהייה חג שמח והמשך חיים מהנה!