תלעסי אותי

אתם לא מכירים אותי יותר מדי, אבל בואו אספר לכם כמה דברים עליי ועל ההיקפים שלי. מאז ומתמיד הייתי מרוצה מהמשקל שלי ומהעובי שלי. עד עכשיו. בשנה האחרונה צירפתי אליי עוד בערך ארבעה קילוגרמים של בשר, בעיקר רקמת שומן, מה שגרם לשתי תוצאות: אחת – יצאתי מהתחום של מה שמוגדר "תת משקל", שתיים – נכנסתי לפאניקה נוראית, שאני הולכת ומשמינה פתאום.
"זה נורא ואיום" החוויתי את דעתי על תמונת ביקיני עדכנית שלי, בעודי בולסת ארוחת מקדלונד'ס מוגדלת לענק, שלוש פרוסות גבינה צהובה, אם אפשר. "צריך לעשות משהו נגד הצמיג התופח הזה"

לי זה לא יקרה

אולי נעשה כושר, אולי דיאטה, חשבתי והבאתי עוד ביס בהמבורגר. אבל איך אפשר לעשות דיאטה כשאני כל כך, אבל כל כך אוהבת אוכל? יש לי ידיד שהתחיל לעשות דיאטה אחרי שצחקתי עליו שנים שהוא שמן. הוא עושה ספורט כל יום, את הפיצות החליף בפריכיות, והשכל שלו הלך קאפוט. כל היום הוא יושב ומסביר כמה זה חשוב לא להיות מכור לאוכל, שצריך ללמוד להנות מהדברים הקטנים (כמו נבטי אלפלפא), שהשלום מתחיל בתוכו. בעיניים שלו אפשר לראות רעב, כמיהה לאיזה שווארמה טובה בלאפה, שמוסתרת מאחורי סלט של שכנוע עצמי. לי זה לא יקרה, הבטחתי. ולמחרת הפרתי את ההבטחה. נפלתי באותם קורים של שכנוע עצמי. אני שמנמנה ועל כן ארזה, ויהי מה!

נע בישבן

עליתי על אופניים. אופניים זה ספורט כיפי מאוד. כמו ספינינג, רק הרבה פחות גרוע, זה גם בלי גייז וגם תמיד נשארת לך האופציה של להידרס למוות, מה שלא קיים בספינינג, ולעתים מאוד מתבקש. כעבור חצי שעה של רכיבה השרירים שלי זימזמו והלב-ריאה שלי איימו להתפקע. למחרת תקף אותי כאב ישבן מייסר. ויתרתי על התוכניות ללכת לחדר כושר. למי מתחשק לעשות כושר כשהתחת שלך כל כך כואב שאי אפשר לשבת?

תאכלי אותי שירלי

אם זה לא ילך בדרך הספורט, זה ילך בדרך השניה. אוכל! כשאוכלים הרבה ממנו, כמו שאני רגילה לעשות, הופכים שמנים. אם אוכלים קצת ממנו, נעשים רזים! מה יותר פשוט מזה. אך הפער בין תיאוריה למעשה? שמיים וארץ. זאת אומרת, זה נשמע הגיוני מאוד, אבל לא הצלחתי למנוע מעצמי אוכל. הוא היה מונח שם מולי, חייך אליי, כאילו קורא "תלעסי אותי! בבקשה!"
אז בינתיים אני ממוללת בחרדה את השניצלונים שנשפכים משולי מכנסיי ומתלוננת בפני כל מי שמוכן לשמוע, וגם בפני כל מי שלא. אני שמנמנה, שמנמנה!

פעם הייתי רזה

ומה שמפריע לי עוד יותר מתוספת המשקל, היא העובדה שתוספת המשקל מפריעה לי. בצעירותי, לפני שבועיים בערך, הייתי אדם חופשי ומאושר, אוכלת כל מה שהקיבה שלי יכולה להכיל, מקפצת בחופשיות בין צלחת לצלחת. כעת גם אני הצטרפתי לטרנד הכל כך אופנתי בימינו: הפרעות אכילה. אז אם פעם הפרעת האכילה היחידה שהייתה לי כללה הכאה של מי שמעז לגזול ממני את האוכל שלי, היום אני הופכת להיות כמו כולם. מסתכלת על מזון כאילו הוא האויב.

אז מי אשם?

הכל בגלל המודעות הגוברת להשמנה. אני לא יודעת אם זה אוניברסלי, או שזו רק אני שמתחילה לשים לב לאכזריות שבה כל גרם עודף נעשה נושא ללעג. זה הכל בגלל התקשורת, בגלל הבידור. בגלל מיקי בוגנים ובטי רוקאווי שיושבות כמו מכשפות זקנות מעל קדרת רעל ויורדות על בחורות צעירות ורזות מהן פי חמש, שהן כדורי בצק עם שוקולד צ'יפס. בגלל כל האנורקסיה והבולימיה הפופולריות בימינו.

צמיגה ואוהבת את זה

למצב של המחלות האיומות האלה לא הגעתי עדיין, טפו טפו, אבל אני בטוחה שגם המנוסות שבאנורקסיות התחילו כמוני. במקום לשים לב שמתחילים איתי חמישה עשר וחצי גברים ביום, אני שמה לב לירכיים שלי, הרוטטות-בטבעיות. במקום להיות מרוצה בחלקי, שיש לי חבר שנמשך אליי כמו שאני, אני מזבלת לו בשכל שאני לא רזה מספיק. במקום ליהנות מהחיים ולהניף את היד בביטול – לא נורא, כולה קצת שומן, אני יושבת כאן וחופרת לכם ש, בו-הו, אני כבר לא בתת משקל. אמרתי לכם, זוהי תחילתה של הפרעת אכילה.

מה עובר על שירלי ואיפה דרכה נתקלה בעבר עם מיקי בוגנים? בואו לבדוק

שירלי שלוותא
סלבס על השיפוד - רמז: פה הקטע הראשון עם מיקי
אנשים לא שווים