"הרגשתי שאני צריכה להתנצל על עצם הקיום שלי": הסיפור של אביטל חן

המסרים הללו חלחלו עמוק. כבר בגיל צעיר פיתחה אביטל קושי לקבל מחמאות או להאמין שמישהו יכול לאהוב אותה. "לא ידעתי להגיד על עצמי משהו טוב. זה הוביל לחרדה חברתית ולתחושת בדידות מאוד גדולה", היא משתפת. בתוך המציאות הזאת, אביטל מצאה לעצמה תפקיד: להגן על נלי, אחותה הקטנה. "אני הייתי המגן האנושי שלה. כשמשהו היה קורה – זה היה מגיע אליי. התעסקו איתי, לא איתה".

בגיל 17 וחצי, אחרי ריב נוסף בבית, אביטל הוצאה מהבית ולא חזרה. "פשוט יצאתי, הלכתי לחברה ולא חזרתי יותר מאז". אך היציאה לא הביאה רק להקלה. "הרגשתי שאני כפוית טובה. שהם עשו הכול בשבילי – ואני עוזבת", היא אומרת. "ובמקביל, השארתי את אחותי שם לבד. זה היה הדבר הכי קשה".

ולאורך כל אותו הזמן לא הפסיקה לדאוג לאחותה. באותה תקופה נלי עברה לפנימייה, וכשיצאה בסופי שבוע נסעה לאביטל, לא משנה היכן שהתה באותה תקופה, במקום לחזור הביתה. "שמחתי שאני יכולה לעזור ולדאוג לה לתחושת יציבות".

הנקודה שבה החלה תפנית הגיעה בגיל 18, כשאביטל הצטרפה למכינה קדם צבאית בעכו. שם, לראשונה, הדברים התחילו להשתנות. "זאת הייתה מכינה קדם צבאית בדגש על מוביליות חברתית: הנערים שהיו שם הגיעו בעיקר מהפריפריה. בגלל זה הם ידעו להתמודד מצבים כמו שאני הגעתי מהם", היא נזכרת. "העובדת הסוציאלית שאלה אותי אם אי פעם התפרקתי – ולא הבנתי את השאלה. הייתי כל כך רגילה להדחיק, שזה נראה לי נורמלי".

בהמשך התגייסה כלוחמת לגדוד "אריות הירדן". המסגרת הצבאית העניקה לה יציבות, אך גם שם שמרה על ריחוק רגשי. "לא באמת יצרתי קשרים. הייתי לבד, מתוך הרגל. לא הסכמתי להיות פגיעה ולתת לאנשים לראות אותי באמת". הפחד מלהצטייר כפגיעה וחלשה הרחיק אותה מכל הצעה לעזרה.

דווקא אחרי השחרור, כשהמסגרות נעלמו, הגיע המשבר הגדול. "כל השנים אמרתי שאני לא צריכה אף אחד. ואז פתאום זה התהפך – הרגשתי שאני רוצה הורים, רוצה שמישהו יילחם בשבילי". מי שנכנסו בדיוק ברגע הזה לחייה היו אנשי המרכז לחיילים בודדים לזכרו של מייקל לוין. "פגשתי את האנשים של המרכז לחיילים בודדים עוד לפני הגיוס והציעו לי להירשם, אבל לאורך כל השירות התעקשתי להסתדר לבד", היא מספרת. "לא ידעתי לבקש עזרה".

דרך העמותה החלה תהליך טיפולי משמעותי, שלראשונה אפשר לה לעצור ולהרגיש. "הפסיכולוגית לימדה אותי לזהות רגשות, להבין שמה שעברתי זו חרדה. הבנתי שאני חיה על אוטומט. בזכותה התחלתי לתת מקום לרגשות שלי, לבכות הרבה יותר. היא לימדה אותי לתת שמות למה שאני מרגישה – ממש היינו עובדות עם סרגל של פרצופים, כמו עם ילדים, כדי להבין איזה תחושות עולות בי".

במקביל, החלה לבנות מחדש גם את מערכות היחסים שלה. דרך העמותה הכירה את בן זוגה, כפיר, ולראשונה חוותה קשר יציב ובריא. "למדתי שמגיע לי משהו טוב. לא רק לשרוד – אלא לחיות באמת".

המסר שהיא מבקשת להעביר הלאה פשוט, אבל לא מובן מאליו: "אם יש משהו שאתם רוצים לשנות תעשו את זה. אבל אל תלקו את עצמכם על מי שאתם. מי שאתם – זה כבר מספיק טוב. זה חופש אמיתי".

כחלק מהליווי שקיבלה מהמרכז לחיילים בודדים לזכרו של מייקל לוין, אביטל השתתפה בסדנת סטוריטלינג – וכיום מעבירה הרצאות על סיפורה כחלק מתהליך ההתפתחות האישית שלה. להזמנת הרצאה: 054-918-3441