מזיכרון להנצחה: המלגות שממשיכות חיים שנגדעו
סמ"ר נועה פרייס ז"ל, שנפלה ב-7 באוקטובר במהלך שירותה כתצפיתנית בנחל עוז, האמינה בכוח להתקדם, להציב מטרות ולא לוותר גם כשקשה. המלגה על שמה, במסגרת פרויקט "מלגות חיים" של המרכז לחיילים בודדים לזכרו של מייקל לוין, מאפשרת לחיילות בודדות משוחררות לצאת לדרך שהיא עצמה לא זכתה להשלים. "זאת גאווה בשבילנו לדעת שצעירות אחרות מצליחות לממש את עצמן", אומרת אמה, סיגל פרייס
המציאות של השנים האחרונות מאלצת יותר ויותר משפחות בישראל ללמוד איך ממשיכים אחרי אובדן של אדם קרוב. לא רק להתמודד עם הכאב, אלא גם עם מה שנשאר אחריו – הזיכרונות, החלומות שלא הספיקו להתממש, והצורך למצוא דרך להשאיר משהו מהם חי.
"מאז ה-7 באוקטובר הרבה מאוד משפחות, גם של אזרחים וגם של חיילים, מנסות להנציח את יקיריהן. אבל לצערנו, בגלל כל כך הרבה מקרים של ילדים וצעירים שנרצחו, יש משפחות שמתקשות", מספרת דרורית ניצני, נשיאת המרכז לחיילים בודדים לזכרו של מייקל לוין.
מתוך המקום הזה נולד בעמותה פרויקט "מלגות חיים", שמאפשר למשפחות להנציח את יקיריהן דרך מלגות לחיילים וחיילות בודדים משוחררים בתחילת דרכם האזרחית. מדובר במלגות שלא נועדו רק לשכר לימוד, אלא גם למה שמאפשר להחזיק את החיים עצמם – שכר דירה, מחיה וציוד – עבור צעירים וצעירות בלי עורף משפחתי תומך.
מאחורי אחת המלגות עומד סיפורה של סמ"ר נועה פרייס ז"ל – צעירה שהייתה עבור הסובבים אותה עוגן של תמיכה וכוח.
"האור שבליבך ינצח כל מכשול"
נועה, בתם של סיגל וארז פרייס מהיישוב מבועים, תוארה בידי הקרובים אליה כמי ששילבה עוצמה ורגישות, צדק ושמחת חיים, יופי וצניעות. היא הייתה תלמידה מצטיינת, מדריכה בתנועת הנוער "האיחוד החקלאי", ו"מחוללת שמחה ואומץ" לחברות ולחברים שלה – עוגן, אוזן קשבת ומקור לתמיכה ואהבה.
"הייתה לה אישיות מיוחדת", מתארת אמה, סיגל פרייס. "מאז שהייתה קטנה, תמיד הייתה שמחה, פעלתנית ואהבה לעשות דברים. ילדה עם דרייב מטורף להצליח, שאהבה ללמוד ולהתנסות".
"כמו שהיא הייתה כילדה, כך היא הפכה להיות אישה עם הרבה אומץ, שלא מוותרת לעצמה. גם כשקשה, הייתה מציבה לעצמה מטרה והולכת איתה עד הסוף. היה לה אור פנימי שכל הזמן הנחה אותה איך להגיע לאן שהיא רוצה. לא משנה כמה ניסינו לשכנע אותה להוריד מהעומס, היא ידעה בדיוק מה היא רוצה, ועשתה הכל כדי להגיע לשם".
לדבריה, נועה בלטה גם ביכולת שלה להקרין ביטחון לאחרים. "סוג של מנטורינג לחברים שלה – תמיכה, פרגון, וכל דבר שיעזור להם לעשות את מה שהם רוצים".
בשירותה הצבאי כתצפיתנית בנחל עוז, נועה בלטה במקצועיות, בחוסן ובאחריות. בסיום ההכשרה העניקה לה המפקדת את הכומתה האישית שלה, עם ההקדשה שהפכה לסימן ההיכר שלה: "האור שבליבך ינצח כל מכשול בדרך אל המטרה". בהמשך השירות בחרה לוותר על קורס פיקוד כדי להישאר עם חברותיה בחמ"ל, מתוך אמונה עמוקה בחשיבות התפקיד ובצורך להיות שם עבור האחרות.
גם בבוקר השבעה באוקטובר, תחת אש ובתוך פחד וחוסר אונים, היא המשיכה לחבק, לחזק ולהרגיע, עד שנפלה, והיא בת 20 בלבד.
"לנועה היו המון שאיפות", מוסיפה סיגל. היא ידעה שתהיה לה קריירה משמעותית, שתטייל בעולם, שתמצא תחום שבו תוכל להשפיע באמת. "בתור ההורים שלה, לא היה לנו ספק שהיא תעשה את זה. היא כבר התחילה לתכנן, לפחות את השנה הראשונה אחרי השחרור. היו לה הרבה תוכניות, ולנו יחד איתה. כשהיא נפלה, הכול התנפץ ברגע אחד. בימים הראשונים, כל מה שחשבתי היה, 'מה עם החלומות שלה? מה עם החלומות שלי איתה?'"
מזיכרון להנצחה
השאלה הזו – מה עושים עם כל מה שנגדע – הובילה את משפחת פרייס לחיפוש אחר דרך הנצחה שתהיה נאמנה לנועה. "לקח לנו המון זמן להבין מה ההנצחה הנכונה", נזכרת סיגל. "איך בכלל אפשר למצוא משהו שמתאים לילדה עם אופי כזה?"
לדבריה, התשובה התחילה להתבהר מתוך מה שאפיין את נועה עצמה. "אחד הדברים שהכי אפיינו אותה היה הרגישות לאחרים. היא ידעה להסתכל סביב, לראות אנשים, ולהיות עבורם מקור של כוח. וגם עכשיו, אחרי מותה, אנחנו שומעים שוב ושוב עד כמה היא ממשיכה להשפיע – כמה כוח היא נותנת לאנשים שהכירו אותה".
מתוך המקום הזה, נולדה גם המחשבה על סוג ההנצחה. "את המרכז לחיילים בודדים לזכרו של מייקל לוין הכרתי מפעילות אחרת, ואז עלה הרעיון – למה לא לאפשר לחיילים וחיילות בלי עורף משפחתי לקבל גב? איך אפשר לעזור למי שיש להם מוטיבציה, רצון ושאיפות, להתגבר על מכשולים?"
החיבור למרכז לחיילים בודדים לזכרו של מייקל לוין היה טבעי, ומתוכו נולד פרויקט שמבקש להפוך את הזיכרון לפעולה: מלגה שנותנת גב לצעירות אחרות – כאלה שיש להן שאיפות, אך לא תמיד את התנאים לממש אותן. עבור סיגל זה לא רק סיוע, אלא המשך ישיר למה שנועה עשתה בחייה: לראות אחרים, ולתת להם כוח.
לא רק לימודים – אלא החיים עצמם
במרכז לחיילים בודדים לזכרו של מייקל לוין מכירים מקרוב את אלו שעבורם נועדה היוזמה הזו. צעירים וצעירות ללא עורף משפחתי שמסיימים שירות צבאי מתמודדים עם עומס כפול: מצד אחד הרצון ללמוד ולהתקדם, ומצד שני הצורך להחזיק את עצמם כלכלית, לעיתים מאפס. גם כאשר הם מקבלים מלגות לימודים, ברוב המקרים זה לא מספיק.
"אנחנו מלווים חיילים משנה לפני הגיוס ועד חמש שנים אחרי השחרור", מסבירה דרורית ניצני. "בשלב הזה אנחנו מנסים לכוון אותם ללימודים אקדמיים או מקצועיים, ולמצוא להם מלגות שמתאימות להם".
אלא שבפועל, היא אומרת, הפער בין התמיכה לבין המציאות היומיומית עדיין גדול. "גם כשהם מקבלים מלגת לימודים, רבים מהם מתקשים להחזיק את עצמם בתקופה הזו. הם צריכים לעבוד כדי לשלם שכר דירה, אוכל, נסיעות – ואין להם משפחה שתתמוך. ואז הלימודים נדחקים הצידה".
כאן נכנסות לתמונה "מלגות החיים" – לא רק כמימון ללימודים, אלא כמרחב שמאפשר להם להתמיד בהם. "אלה מלגות שמטרתן לאפשר לצעירים האלה לעבוד פחות, ולהצליח לצלוח את התקופה הזו", אומרת ניצני.
כך נולד שיתוף הפעולה בין משפחת פרייס לבין המרכז לחיילים בודדים לזכרו של מייקל לוין: אם נועה הייתה עבור הסובבים אותה עוגן של כוח ואומץ, המלגות שיישאו את שמה מבקשות להיות אותו עוגן עבור צעירות אחרות – כאלה שמסיימות את השירות ונאלצות להתמודד לבד עם החיים האזרחיים, בלי משפחה שתתמוך מאחור.
"המילה 'חיים' בתוך שם המלגה מאוד משמעותית", מדגישה ניצני. "היא נושאת את שמו של צעיר או צעירה שאיבדו את חייהם ומבקשת לייצר המשכיות. לעזור למי שזקוק לכך, ובמקביל לאפשר למשפחה להנציח בדרך שיש בה עשייה למען האחר".
בפועל, מדובר במענה רחב הרבה יותר משכר לימוד. המלגות נוגעות ביומיום: שכר דירה, נסיעות, ספרים, ציוד – ומאפשרות לא לעבוד במספר עבודות במקביל ולהתרכז בסמסטר הראשון באקדמיה או בהכשרה המקצועית.
"הקריטריונים לקבלת המלגה נקבעים יחד עם כל משפחה, לפי מה שקרוב לליבה", מסבירה ניצני. "העמותה מראיינת עשרות חיילים בודדים לפני תחילת שנת הלימודים, ומתוכם נבחרים הזכאים למלגות, בליווי העובדים הסוציאליים והרכזים".
מודל שמייצר אדוות
"מבחינתנו אירוע הנצחה כזה יוצר אדוות", מסבירה ניצני על המשמעות הרחבה של הפרויקט. "ברגע שמשפחה בוחרת להנציח באמצעות מלגת חיים, היא יכולה לפנות לבית הספר שבו הילדה גדלה, לתנועת הנוער שלה, לקולגות מהעבודה – לאנשים שהיו חלק מהחיים שלה ורוצים לקחת חלק בהנצחה".
"כך מתרחב מעגל ההנצחה", היא מוסיפה. "זו כבר לא רק מלגה שעוזרת לחייל בודד ללמוד, אלא מהלך שמערב קהילה שלמה סביב הזיכרון והעשייה".
עבור משפחת פרייס, כל מלגה היא לא רק הנצחה – אלא המשך ישיר של נועה. "לכל אחד ואחת מגיעה ההזדמנות להצליח", אומרת סיגל. "אנחנו כאן כדי לתת את הגב הזה – למי שנמצאת בתחילת הדרך האזרחית, וגם למי שכבר בתוך המסע".
היא מסכמת: "זו גאווה גדולה עבורנו לדעת שיש צעירות שמצליחות לממש את עצמן, במקום שבו מנועה זה נגזל. זה מחזק אותנו – ואנחנו מקווים שגם הן יתחזקו ויקבלו השראה ממי שהיא הייתה".
לתרומה למרכז לחיילים בודדים לזכרו של מייקל לוין >>