"הבנתי שאני חייב לבחור": סיפורו של דוד

דוד גדל במשפחה חרדית, בתוך מסגרת ברורה מאוד של חוקים, ציפיות ואורח חיים. כבר בילדותו הרגיש את הפער בין מי שהוא לבין מה שמצופה ממנו להיות. "אמא שלי הייתה מלבישה אותי בבית בבגדים צבעוניים, אבל ברגע שהייתי יוצא החוצה – הכול היה שחור ולבן. זה אולי נשמע שולי, אבל זה סימל עבורי משהו עמוק יותר. הרגשתי שלא נותנים לי לבטא את כל מי שאני."

"לא היה מקום לשאלות"

כשהעז לשאול, קיבל תגובות שהשאירו אותו לבד עם התחושות. "נאמר לי שזאת בושה להתעסק בזה, שאני צריך לדכא את זה. לא קיבלתי הסבר, לא שיח – רק הוראות. בשלב מסוים הבנתי שאני לא מפסיק לשאול. אז אם אין לי תשובות שם – אני אמצא אותן לבד."

כך התחילו החיים הכפולים. דוד קנה טלפון לא כשר, והתחיל להיחשף לעולם שמחוץ לקהילה – בסתר. "הייתי נכנס מתחת לשמיכה, מקשיב לרדיו, שומע שירים של ריהאנה, קורא ערכים בוויקיפדיה. דברים שהיו לגמרי אסורים. מצד אחד זה היה מאוד מסקרן, פתח לי את הראש. מצד שני זה היה מפחיד. ידעתי שאם יתפסו אותי, יהיו לזה השלכות קשות."

אבל יותר מהכול, הקושי העיקרי היה תחושת הבדידות. "החשיפה לעולם החילוני הצריכה אותי לחיות חיים סודיים. בשביל ילד בן 14 זה היה נטל כבד מאוד," הוא מתאר.

רגע השבר

נקודת המפנה המשמעותית הגיעה סביב הצו הראשון. בעוד שבסביבה שבה גדל היה מקובל להימנע מגיוס, דוד הרגיש חיבור דווקא לצד השני. " הכעיסה אותי ההתנגדות שלהם לקחת חלק בהגנה על המדינה. אז למרות שאנחנו אמורים להיות באותו הצד, הרגשתי דווקא מחובר יותר לחיילים. לא הבנתי למה אני אמור לסרב להתגייס אם זה מרגיש לי הדבר הכי הגיוני לעשות."

הפער הזה הפך כבר לבלתי אפשרי. הוא התרחק מהחברים ומהקהילה, הפסיק להשתתף בתפילות ובאירועים של הקהילה, והתחיל להיתפס כ'ההוא שיצא'. "התחילו להסתכל עליי כמו על מצורע", הוא מספר.

המעבר לחיים עצמאיים הביא איתו תחושת חופש, אבל גם בלבול גדול. "הכל היה חדש ומסקרן, אבל גם מפחיד ומאיים. בהתחלה הייתי בנתק עם המשפחה, הרגשתי שכדי להתקדם בעולם החדש שלי אני חייב לחתוך את מה שקושר אותי לעבר".

בהמשך התגייס לצה"ל כחייל בודד, וקיבל דיור בבית החייל. אך דווקא בתוך המסגרת הזו, הפערים הפכו מוחשיים יותר. "כשהיה מגיע סוף השבוע כל החיילים היו מתרגשים לקראת היציאה הביתה – מה שהדגיש לי את כל מה שאין לי. לא בית חם, ולא אהבה וחיבוק משפחתי".

העוגן שתמיד היה שם

דרך ארוחות שישי, ליווי אישי ופעילויות משותפות, הוא הצליח לבנות לעצמו רשת תמיכה. "זה לא היה רק עוד מקום להגיע אליו", הוא אומר. "זה היה המקום שבו יכולתי רגע לנשום. לצאת מהשגרה הצבאית, מהלחץ, ובעיקר מהבדידות. להיות ליד אנשים שמבינים אותך בלי הרבה הסברים, שעוברים דברים דומים – זה משנה הכול. זה לא מעלים את הבדידות, אבל זה הופך אותה להרבה יותר אפשרית."

גם אחרי השחרור, כשהתמודד עם תקופה של חוסר כיוון, העמותה נשארה חלק מהחיים שלו. "זו הייתה תקופה קשה. פתאום אני צריך למצוא מקום לגור, עבודה, לבחור מה ללמוד. כל כך הרבה החלטות וכל כך הרבה אופציות", הוא מתאר את תחושת הבלבול. "חשבתי, 'מה זה החופש הזה שביקשתי לעצמי? אין לי מושג מה לעשות איתו'. זה הוביל אותי  לתחושת דיכאון ובדידות נוראה. איבדתי מוטיבציה, חייתי בלי תחושת מטרה והרגשתי שאני רק הולך ושוקע".

דווקא בתוך תחושת האובדן והבלבול, הקשר עם העמותה הפך למשמעותי יותר מתמיד, "גם בתקופת השפל שהייתי בה אחרי השחרור הם היו שם בשבילי והרימו אותי"

לבנות את עצמך מחדש

היום דוד נמצא במקום יציב ושלם עם עצמו. "החיים שלי היום הרבה יותר צבעוניים ודינמיים, רחוקים מאוד מהשחור-לבן שגדלתי בו". לצד זה, הוא לא מסתיר את המורכבות. "אני יודע שתמיד יהיה בי משהו אחר. פעם זה הרגיש כמו חיסרון – היום אני מבין שזה בדיוק מה שמגדיר אותי."

בסופו של דבר, מסכם דוד, הכל עניין של בחירה. "כדי לחיות את החיים שאנחנו רוצים ולהשיג את המטרות שהצבנו לעצמנו, אנחנו צריכים לדבוק באמת הפנימית שלנו – ולקחת לעצמנו את החופש לבחור את הדרך שמתאימה לנו".