מסרט הגמר לפיצ'ר הראשון

"לא לוותר על החלום ללכת עד הסוף עם הסיבה והסיפור שבגללו החלטתם להיות אמן" - הבמאים הגדולים מדברים על הדרך להצלחה

עלמוורק דוידיאן, לימודי קולנוע
אומרים שכדי להפוך לשף הכי טוב בעולם צריך לפני הכל לדעת להכין את החביתה המושלמת ומשם לכוון למעלה. גם במאי הקולנוע הטובים ביותר התחילו מהחביתה הפרטית שלהם, סרט קצר ודל תקציב אותו הפיקו לרוב במסגרת לימודית כזו או אחרת, בזיעת אפם, בכוחות עצמם ועם מעט עזרה מחברים. בשנים האחרונות מצטופפות שורותיהן של בתי הספר לקולנוע, בפרט בארץ, ואלפי בוגרים נלהבים מוצאים עצמם מחוץ לתעשייה. אחוז עוד יותר קטן מהם מצליח להביא את יצירותיהם לכדי מימוש ואל חיקו של הקהל הרחב. יצירת קולנוע היא מלאכה סיזיפית ממילא ובישראל דלת התקציב יש שיאמרו שהיא כמעט בלתי אפשרית. למרות זאת, הקולנוע הישראלי מצליח להגיע להישגים מרחיקים לכת ברחבי הגלובוס ולקצור שבחים, פסטיבלים ומחמאות. חמישה קולנוענים, מהמועמדים המובילים השנה לפרסי אופיר, מספרים על הדרך המפרכת שהחלה מחלום גדול, המשיכה בתמימות של סרט הגמר והובילה ליצירה השלמה והמיוחלת. איך כנגד כל הסיכויים נולד פיצ'ר ואיך לא נשברים בתקופת ההמתנה הארוכה, בים של תשובות שליליות וחיפוש אחר תקציב?

עלמוורק דוידיאן, "עץ תאנה"

"עץ תאנה" הוא הסרט העלילתי הארוך הראשון שנעשה בארץ על ידי במאית אתיופית. דוידיאן, בוגרת סם שפיגל, השתתפה לאחר סיום לימודיה  בחממת הקולנוע הבינלאומית של בית הספר וזכתה בפרס הראשון של תחרות הפיצ'ינג. "הלימודים בסם שפיגל מאוד אינטנסיביים ויש בהם תקופות מורכבות, משם יצאתי עם תובנה שאין שום דבר אחר שאני רוצה לעשות", מספרת דוידיאן. "הרגשתי שהתקשורת האנושית לא מתאימה לי, שאני לא מוצאת את עצמי בשיח החברתי, שהשפה היא מאוד מוגבלת ואני לא מצליחה לבטא דברים שקורים מעבר לבירוקרטיה של החיים וכשהתחלתי לגעת בקולנוע הבנתי שזה עונה לי על הצורך הזה, שזה נותן לי משמעות לקיום ומאפשר לי לדבר".
צילום: מתוך עץ תאנה // צילום: דניאל מילר

מה את זוכרת מתקופת בימוי סרט הגמר שלך?

"כל מי שהיה על הסט היה חבר שלי וכל אחד עשה מה שהוא יכול. מצד אחד זו הייתה חוויה מדהימה, מצד שני יש לי נטייה של דאגה לאחר כל הזמן. מכיוון שכולם עובדים בחינם והם חברים היה חשוב לי שכולם יהיו בסדר. התובנה שיצאתי איתה היא שצריך לסמוך על אנשים שהם ידעו להסתדר, זה היה מתיש לנסות לפתור את כל הבעיות לבד ולדאוג כל הזמן לכל אחד ואחד מאנשי הצוות. זו מסקנה שלקחתי איתי הלאה. צילמנו במשך שבוע אצל משפחה שהתנדבה לתת לנו את הבית שלה בקיסריה בהתנדבות וגם נשארנו לישון שם. לסרט הבא רציתי להיות ממוקדת רק בבימוי".

איך המשכת ליצור אחרי הלימודים?

התחלתי לכתוב ואחרי שכתבתי את הפיצ'ר שלי הבנתי שההמתנה למימון נמשכת נצח, כמובן עם תשובות שליליות בדרך. אז המשכתי לכתוב דברים קצרים וגם יצרתי סרט קצר 'עם הפנים לקיר'. אחר כך המשכתי לעבוד על הפיצ'ר. זו הייתה הפקה שהצטלמה באתיופיה, קשה מפרכת ומטורפת. אני חושבת שהדבר הכי חשוב זה לכתוב. כשסיימתי את הלימודים אמרתי לבן זוגי שאני רוצה זמן לכתוב לפחות דראפט ראשון. יש לי בן זוג מהמם שעזר לי לקחת כמה חודשים חופש כדי לכתוב. זה היה דראפט מזעזע וגרוע. קיבלתי כל מיני תגובות, חלקן קשות, אבל זה דרבן אותי להיות בתנועה, להשתפר. הרבה מפיקים אמרו לי לא, מה פתאום לצאת להרפתקאה באתיופיה? ואז חברה חיברה אותי לנעמי לבארי וסער יוגב שהם בלאקשיפ הפקות. מה שמדהים בהם זה שהם לא דיברו איתי כלל על הקושי שבהפקה ועל הצילומים שבאתיופיה, הם דיברו איתי על הסיפור והתחברו אליו".

מה היית אומרת לסטודנטים לקולנוע שעומדים לסיים ונורא רוצים לראות את הסרטים שלהם על המסך?

"פשוט לשבת ולכתוב. אני מרגישה שזה ממש מחסום אצל חלק מהאנשים, חלקם נורא מוכשרים, אבל לא מצליחים להתגבר עליו. זה תהליך ארוך אבל צריך לעשות את זה. במקביל גם לעשות סרטים קצרים, לתרגל את הבימוי, את החשיבה. מאוד עוזר לחשוב ולעבוד על כמה פרויקטים במקביל כיוון שההמתנה למימון היא ארוכה כל כך, כך שלא ייווצר מצב של ריק. אני לא אומרת שזה פשוט. בכלל לא. אבל צריך לעשות את זה ולהגיש. פשוט להגיש שוב ושוב".

אופיר ראול גרייצר, במאי "האופה מברלין":

שמונה שנים מחייו הקדיש אופיר ראול גרייצר לעבודה על הסרט, במהלכן נדחה על ידי קרנות הקולנוע בארץ ובגרמניה בה הוא מתגורר 18 פעמים. לבסוף הוא יצא לדרך עם תקציב זעום ולהפקת גרילה שכללה חברים טובים ואמונה גדולה. הוא בטח לא יכול היה לצפות את ההצלחה הגדולה של הסרט באולמות הקולנוע והחיבוק החם ממבקרים ופסטיבלים רבים ברחבי העולם. הלימודים במחלקה לקולנוע במכללת ספיר היוו את אחת החוויות המשמעויות בחיי, לטוב ולרע. בשיחה על הצעדים הראשונים שלו בתחום, הוא נזכר בחווית הלימודים במכללת ספיר, שגם הפגישה אותו עם הצלם עומרי אלוני, שצילם את סרט הביכורים והגמר שלו. "גרתי 5 שנים בשדרות, הכרתי אנשים מופלאים ודמויות מעוררות השראה, אך כור ההיתוך הספירניקי גם היה לא פשוט מבחינה פוליטית וחברתית. מצד אחד קסאמים ופיצוצים, מצד שני לאומנות וגזענות, לא כיף", נזכר גרייצר. דווקא בתוך הקושי הזה, שמחבר אותך לקרקע, התאפשר לי להביט על דברים באופן מורכב, לפתוח את הראש ולהקשיב גם לקולות שלא אהבתי לשמוע. אני חושב שזה הכרחי ביצירה ועשייה. את סרט הגמר שלי "דור" בניתי מתוך החוויה הזאת, כמו גם דברים שהבאתי מהבית, ולמרות הקושי העצום בעשייה הקולנועית (קושי תקציבי שמשפיע על כל פעולה שעושים) הייתה לי חווית הפקה מעולה. הייתי מוקף באנשים נהדרים, החל מהצלם עומרי אלוני שהמשיך איתי את הדרך ועשה איתי את "האופה מברלין", וכלה בכל אחד ואחת מאנשי הצוות, כולם כמעט היו סטודנטים שהכרתי במהלך הלימודים".
צילום: מתוך האופה מברלין // באדיבות סרטי נחשון

מה למדת מצילומי סרט הגמר שלך? בכמה זמן צילמת אותו?

"צילמנו את סרט הגמר שלי, "דור" בעשרה ימים. את "האופה מברלין", פי 3 באורך וב-2 מדינות, עשינו ב20. זה הלקח הראשון שהגיע בדיעבד - בית ספר לקולנוע זאת חממה, זה מקום שלא מהווה שום הכנה לעולם האמיתי. הוא כן מהווה דבר עם ערך בלתי נתפס - זה המקום בו אפשר לעשות אינספור טעויות ולהתנסות ללא הגבלה. מבחינה פרקטית, הדבר העיקרי שלקחתי איתו הוא לא להתפשר על האנשים מסביב. להקיף את עצמי באנשים שאני אוהב, מעריך ומכבד, ושזה הדדי. מבחינה יצירתית הדבר העיקרי שהתחזק אצלי, ומתחזק אצלי בכל דבר שאני עושה, זה להקשיב לאינסטינקטים שלי. מה שמרגיש לי נכון. אני חושב שאני אוהב להתבונן, לתת לשחקנים את החופש לבטא בעצמם את הרגש ואפילו הטקסט, במסגרת שאני נותן להם. אני אוהב לעשות קולנוע כמו שאני אוהב לראות - קולנוע עם צבעים וגוונים שמבטאים תחושות, מוסיקה שלא מפחדת להביע רגש, פסקול עשיר, וכמובן אהבתי הגדולה הזום. אני מאוהב בזום, הזום הוא הכלי הקולנועי הטהור ביותר, זה קיים רק בקולנוע. אומרים שזה ישן, או מלודרמטי, אבל מי שאומר את זה לא יותר להרגיש. וקולנוע זה רגש. קודם כל".

ואז סיימת את הלימודים ואת הסרט הקצר. איך התחלת לעבוד על יצירה באורך מלא?

"פשוט כתבתי תסריט. כתבתי, חיפשתי מפיק, הגשתי לפיתוח, קיבלתי דחייה ודחייה ודחייה ודחייה", הוא מספר. "הכן הראשון הגיע ב-2011 מהמיזם לקולנוע בירושלים. במקביל עבדתי בדברים אחרים לגמרי, קייטרינג וטבחות ועריכת סרטים דוקומנטריים ועריכת סרטי פורנו ומלצרות וניקיון ומה לא, וכל דבר היה צעד קטן בדרך ליצירה. לא ראיתי את זה כאילו אני נכנס לאיזה עולם או לאיזו תעשייה. עשיתי סרטים קצרים, הקרנתי אותם בפסטיבלים, וכל הזמן הזה עבדתי על הפיצ'ר מתוך ידיעה שאיכשהו מתישהו אני אעשה אותו. בסופו של דבר עשיתי אותו".

שמונה שנים זה זמן לא מבוטל. לא נשברים בדרך?

"לא ויתרתי כי לא ראיתי את עצמי עושה משהו אחר. לא הייתי לבד, היה לי מפיק עצמאי שהלך איתי דרך לא פשוטה ונשאר למרות הקשיים, היה את המיזם לקולנוע בירושלים שתמך מההתחלה, אומנם בתקציב שהיה מיועד להשלמה אבל היא לא הגיעה (אלא רק לאחר הצילומים, מכיוון קרן רבינוביץ), והיתה תמיכה של משפחה וחברים, וכמובן אנשי הצוות נפלאים שעבדו בשביל כלום. אחרת זה לא היה קורה, או שזה היה סרט אחר. מה שהבנתי מהר מאוד כאשר התחלתי את גיוס הכספים, זה שדחיית פרויקט על ידי קרן אינו ערובה לאיכותו. יש תחרות, ויש פוליטיקה, ויש מלא דברים מתחת לפני השטח שהיוצרים אפילו לא מודעים להם, שמשפיעים על של הפרויקטים שלהם, בעוד הקשר בין זה לבין התוכן או הרמה של התוכן, הוא לעיתים קשר מאוד רופף. מי שנשבר כשהוא מקבל תשובות שליליות לעולם לא יעשה סרט, מכיוון שבכל סרט, גם בתעשיות הקולנוע הכי מדושנות בעולם, תמיד ישנם גורמים משפיעים שאומרים לא. והלא הזה לא נגמר גם כשהסרט מוכן. אז צריך להחליק ולהמשיך לדחוף, עד שהתינוק יוצא החוצה. זה כואב, אבל ברוב המקרים שווה את זה. נראה לי".

טל גרניט ושרון מימון, "הנשף"

הבמאים טל גרניט ושרון מימון עובדים יחד למעלה מעשור והספיקו ליצור במשותף שלושה סרטים קצרים ופיצ'ר מצליח, "מיתה טובה". היא למדה בסם שפיגל, הוא בקאמרה אובסקורה. "סרט הגמר שלי היה קומדיה דיסטופית שבדיעבד מזכירה את סיפורה של שפחה רק הפוך ומצחיק. נדרשתי להתעקש על התסריט לאורך כל ועדות התסריט עד שהצלחתי לשכנע אותן ולקבל אישור צילומים, מה שלימד אותי להילחם על היצירה שלי גם מחוץ לכתלי בית הספר", מספרת גרניט. "הצוות המרכזי, צלמת, מפיק, עוזר במאית, תאורנית היה מורכב מחברותי ומחברי הטובים בכיתה ובבית-הספר. העבודה עם חברות וחברים טובות.ים נותנת ביטחון ובעיני בחירת נשות ואנשי צוות גם בהמשך הדרך היא אחת ההחלטות החשובות ביותר שבמאית צריכה לעשות. את הסרט צילמנו בחמישה ימי צילום ועוד יום השלמות. יום השלמות הוא יום שיש להתעקש עליו וחשוב מאוד לשמור אחד כזה לעריכה. בעריכת סרט אני מגלה תמיד פערים קטנים בין התסריט הכתוב לסרט האמיתי, יום השלמות יכול לפתור את הפערים האלה. את הסרט ערכה טליה לביא (אפס ביחסי אנוש) תלמידה צעירה ממני, הלילות שעשינו סגורות בחדר העריכה הקטן עם שתי כלבות זאב, הפכו אותנו לחברות עד היום". "בקמרה אובסקורה, בית הספר לקולנוע בו למדתי, כתבתי וביימתי את סרט הגמר 'חורים'. שי, גיבור הסרט, מתמודד עם שאלות זהות בעיר הגדולה, ביום בו האקסית שלו חוזרת לארץ לרגל יום הולדתו. כדי לשרוד את אותו היום, שי פוצח במלחמת שנינויות פוצעת שמנסה להסתיר את מה שהוא מרגיש באמת" מציין מימון. "החוויה מהסרט היתה עוצמתית, שנות הלימוד התנקזו לסרט קצר שלימים היה אמור להפוך לכרטיס הכניסה שלי לתעשיית הקולנוע. מעבר לכך, הסרט היה אישי ועסק בסאבטקסט שלו בשאלות של זהות מינית. אני מאמין שהסרטים שאני יוצר הם סוג של טיפול פסיכולוגי מעולה מכיוון שהם מכילים את הפחדים, החרדות, החרטות והתקוות שלי. את הצוות לסרט בניתי מחברים וחברות שהיו קרובים וקרובות אלי. לימים הבנתי שצוות שעוטף אותך בצילומים הוא הדבר הכי חשוב בדרך למימוש היצירה האומנותית".

איך היה עבורכם המעבר מהחממה של לימודי הקולנוע לתעשייה הקשוחה?

גרניט: "המזל שלי התחיל מסרט הגמר 'הו, אילנה!' שבוגר של קמרה אובסקורה בשם שרון מימון ראה אותו, חשב שיש לנו את אותו ראש מעוות והציע לי ליצור ביחד איתו. אחרי שכתבנו וביימנו את דרמת הטלוויזיה 'משכנתא' ושרון כתב וביים עם ארז תדמור את 'סיפור גדול', כתבנו את 'מיתה טובה'. ידענו שיכולות לעבור כמה שנים טובות עד שנביים את הסרט, החלטנו לכתוב תסריט קצר. השקענו 70,000 שקלים מכספנו הפרטי וביחד עם גל גרינשפן הפקנו את 'להרוג דבורה', סרט בן 7 שזכה בפרסים בארץ ובעולם". מימון: "כשסיימתי את לימודי הקולנוע, כתבתי הרבה סינופסיסים לסרטים ותסריטים. בתקופה הזו אין חממה מעל הראש וזו היא התקופה הקריטית והמכריעה בהמשכיות היצירה בתחום. אחד הדברים החשובים שאני זוכר מאותה התקופה, היא היכולת לקבל ולהכיל תשובה שלילית על תסריט או סינופסיס, לא לומר נואש ולהמשיך הלאה מבלי לוותר על החלום ואף ללמוד מהדרך ולהתפתח. התקופה הזו הייתה עבורי מסע של חיפוש עצמי, של קול וסגנון אומנותי. בסיום המסע התחדד לו הרעיון לסרט הקולנוע 'סיפור גדול'.

יש לכם טיפ לבוגרים הטריים שמתים לפרוץ עם הסרטים שלהם לשוק?

גרניט: "העצה הכי גדולה שאני יכולה לתת היא פשוט לעשות. בכל דרך אפשרית, גם בלי תקציב". מימון: "אני חושב שהטיפ הטוב ביותר הוא ההבנה שסרט הגמר הוא לא באמת כרטיס הכניסה לתעשייה. גם אחרי סרט הגמר ניתן להתפתח. חשוב לכתוב ולביים סרטים קצרים נוספים בדרך אל הפיצ׳ר. את צעדי הראשונים בתעשייה עשיתי עם שותפתי טל גרניט. יחד שקדנו על כתיבת הסרטים הקצרים שלנו 'משכנתא' שזכה בפסטיבל ירושלים, 'להרוג דבורה' שהוקרן בפסטיבל לוקרנו, זכה בפרס ראשון בפסטיבל ויאדוליד, בפסטיבל חיפה ובפסטיבלים נוספים ו'חופש גדול', שהוקרן בתחרות הרשמית של פסטיבל סאנדאנס, זכה בפרסים בינלאומיים ונכנס לעשיריית הסרטים הקצרים המועמדים לאוסקר האמריקאי. בסרטים אילו הצלחנו לתמצת את הסגנון והקול שלנו כיוצרים והם הפכו לכרטיס הכניסה האמיתי שלנו".

מרקו כרמל, "פרא אציל"

כרמל עלה לישראל מצרפת בשנת 1977 ואת לימודי הקולנוע שלו השלים בבית הספר "קמרה אובסקורה". מאחוריו עשייה ענפה של פיצ'רים וסדרות כמו "הרמון", "אחותי היפה", "כמעט מפורסמת" ועוד. "הצילומים של סרט הגמר שלי, "ארחי פרחי", נמשכו 14 יום", הוא נזכר. "היינו בוסר ולא ממש מקצועיים אבל מלאי תשוקה ולכן הסרט יצא בסדר, לא יותר מזה, אבל אפשר לראות שם ניצנים של קולנוע והרבה אהבה לעולם, משם זה המשיך לסדרות וארבעה פיצ'רים עד עכשיו. באופן מסוים נשארה הרומנטיקה של סרט הגמר שלי לאנשים ולקולנוע אך באופן הרבה יותר מקצועי ועם טון מאוד ברור".
צילום: מרקו כרמל // יחצ

אחרי שביימת את סרט הגמר שלך, איך התחלת לעשות את הצעדים הראשונים בעולם הטלוויזיה\ קולנוע?  

"אחרי שסרט הגמר שלי יצא לאקרנים והתקבל לכמה פסטיבלים, התחושה הייתה שאני על גג העולם, רק בגג של עולם שאין בו לא קולנוע ולא טלוויזיה (לפני הוט ,יס וערוץ 2) ולכן הנחיתה לתוך המציאות הייתה קשה. התחלתי לעבוד בשלב מסוים בטלוויזיה החינוכית, עשיתי כל מיני קלטות ילדים ובהמשך גם כתבות צבע לכבלים. בעיקרון בגלל הרקע החברתי שלי, עשיתי הכל, לא הייתי מוכן לחיות שוב מהיד לפה. רק בגיל 40 העזתי לעשות פיצ'ר ראשון".

אלו עצות היית נותן לסטודנטים לקולנוע שמסיימים את הלימודים ורוצים להשתלב בעשייה בארץ?

"לא לוותר על החלום ללכת עד הסוף עם הסיבה והסיפור שבגללו החלטתם להיות אמן. אם בדרך יהיו גורמים מעכבים כמו לעשות דברים שלא בא לכם, אז תעשו, כי מכל דבר לומדים. אני עשיתי קלטות ילדים ועשיתי פיצ'רים ב-5 מיליון יורו. מבחינתי, כל פרויקט שעשיתי, בזמן שעשיתי אותו, היה הדבר הכי חשוב לי בחיים. ככה אני מאמין שצריך לנהוג בשביל להצליח".
צילום: מתוך פרא אציל // צלם עמית יסעור