כולם שונים - אבל כולם שווים

זה יום שישי אחר הצהריים, והשמש מציפה את רחובות ירושלים באור זהוב של סוף שבוע. ליאל בן דוד, בת 18 וחצי, רוצה לעשות את הדבר הכי רגיל בעולם - לצאת למרכז העיר, להיכנס לבית קפה, אולי לשוטט בחנויות עם חברות ולספוג את האווירה. עבור רוב בני גילה, זו תוכנית פשוטה, ספונטנית, כמעט מובנת מאליה. הם לא צריכים לחשוב פעמיים לפני שהם יוצאים מהדלת. אבל עבור ליאל, המציאות הופכת למסלול מכשולים מתיש, מתסכל ולעיתים אף משפיל.

היא מתקרבת לבית הקפה ונתקלת בזה שוב - מדרגה יחידה בכניסה. מדרגה אחת, קטנה, בגובה של אולי עשרים סנטימטרים. עבור אדם הולך רגל זו תנועה לא מורגשת, אבל עבורה זו חומה בלתי עבירה. היא עוצרת, מסתכלת פנימה. היא רואה את החיים המתרחשים בפנים - את הצחוקים, את המפגשים, את הנורמליות - אבל היא בחוץ. מופרדת. וכשהיא מנסה להמשיך הלאה כדי למצוא מקום אחר, היא מגלה שרכב חנה "רק לרגע" על מעבר החצייה. הנהג נעלם לסידורים, והשאיר את הרכב כמחסום. היא נאלצת לחכות. חמש דקות. עשר דקות. עוברי אורח חוצים את הכביש בקלילות מסביב, והיא נשארת תקועה, תלויה בחסדיו של אדם זר שאפילו לא רואה אותה.

הסיפור הזה לא קורה רק בירושלים, והוא לא הסיפור הפרטי של ליאל בלבד. זהו סיפורם המושתק של אלפי ילדים, נערים, מבוגרים ומשפחות שחיים בישראל של שנת 2025. ליאל נולדה עם תסמונת נדירה בשם איקרדי-גוטיירז ומתניידת בכיסא גלגלים, אבל כשהיא מדברת, היא לא מדברת רק בשם עצמה. היא מדברת בשם כל מי שמתמודד עם מוגבלות ונאלץ לחכות בחוסר אונים. "הדבר הזה מכאיב לי ולעוד המון משפחות", היא אומרת בכנות כובשת. "המאבק שלי הוא לא על להיות גיבורה, ואני לא מחפשת מדליות. אני רק רוצה את המינימום - לחיות, לנוע, להיות חלק מהחברה הישראלית. זה לא הרבה לבקש, נכון?"

המכשול שמפריד בין אחיות

הסיפור של ליאל מקבל עומק מיוחד דרך הקשר שלה עם אחותה התאומה. הן נולדו באותו יום, גדלו באותו בית, ועברו יחד כל רגע מכונן במסע החיים. האחות היא זו שליאל מגדירה כ"הכתף והחיזוק שלי", ולעיתים היחידה שמבינה באמת את הניואנסים הדקים של ההתמודדות. הן חולקות הכול - סודות, חלומות, רגשות - אבל את הדבר הבסיסי ביותר, החופש לנוע במרחב הציבורי, הן לא יכולות לחלוק.

האבסורד זועק לשמיים דווקא בתחבורה הציבורית, והוא משפיע על משפחות רבות בישראל שיש בהן יותר מאדם אחד עם מוגבלות, או על חברים שרוצים לבלות יחד. בעוד שליאל יכולה לעלות לאוטובוס יחד עם חמש חברות שהולכות על רגליהן, החוק היבש אוסר עליה לעלות יחד עם אדם נוסף בכיסא גלגלים. מכיוון שרוב האוטובוסים בארץ מורשים להעלות כיסא גלגלים אחד בלבד מטעמי בטיחות ומקום, נוצרת מציאות כואבת של הפרדה כפויה.

"אני וחמש חברות יכולות לעלות - אבל אני ואחותי התאומה? אסור לנו", היא מתארת את הסיטואציה הבלתי נתפסת. דמיינו שתי אחיות שרוצות לנסוע יחד לקניון או לאירוע משפחתי, ונאלצות להיפרד בדלת האוטובוס. המערכת שאמורה לחבר בין אנשים ולשרת את הציבור, בפועל מפרידה: אחת עולה, השנייה נשארת בתחנה וממתינה לקו הבא, בתקווה ששם יהיה מקום. או שבמקרים רבים, שתיהן פשוט מוותרות על היציאה ונשארות בבית.

"מרכז העיר הוא מקום שכולם אוהבים - חוץ מאיתנו"

ליאל גרה בירושלים, עיר יפהפייה אך מאתגרת, אבל המציאות שהיא מתארת משתקפת בכל עיר בישראל - מדרום ועד צפון. מרכזי הערים, המקומות שאמורים להיות הלב הפועם של הקהילה ומקום המפגש החברתי, הופכים למבצרים סגורים בפני אנשים עם מוגבלות פיזית.

"מרכז העיר הוא מקום שכולם אוהבים, חוץ מנכים", היא אומרת משפט שחודר ללב. "רוב החנויות לא נגישות. כל חנות שנייה מתחילה במדרגה". עבור רוב הציבור, מדרגה היא פרט שקוף בנוף. אנחנו מדלגים מעליה בלי להוריד את העיניים מהסמארטפון. אבל עבור ליאל, המדרגה הזו היא תמרור "אין כניסה". "משהו שנראה לכם קטן - עבורי ועבור רבים אחרים הוא מחסום עצום", היא מסבירה.

זו תחושה מתמדת של זרות בתוך הבית שלך. כשחברים מציעים לצאת בערב, המחשבה הראשונה שעולה לליאל היא לא "איזה כיף יהיה", אלא "האם יהיה לי איך להיכנס?". החשש הזה, שמא תגיעי למקום ותישארי בחוץ בזמן שכולם נכנסים, הוא משקולת כבדה על הנפש. וזה לא נגמר בחנויות. תופעת הרכבים שחוסמים חניות נכים, מדרכות ומעברי חצייה היא מכת מדינה של ממש. "זה אולי נראה לנהג כמו 'רק רגע' או 'רק להוציא משהו מהפיצוציה'", אומרת ליאל בכאב, "אבל מהצד השני של הרכב הזה עומד ילד או מבוגר שאין להם דרך לעבור. לפעמים זו פשוט חוסר מחשבה בסיסי, אבל התוצאה היא אלימה: שלילת החופש שלנו".

נסיעה פשוטה הופכת למבצע מורכב

התניידות בתחבורה הציבורית חושפת שכבה נוספת של קושי יומיומי, שדורשת תעצומות נפש אדירות רק כדי לבצע פעולות פשוטות. ליאל מתארת תרחיש שמוכר לכל אדם עם מוגבלות בישראל: ההגעה לתחנת האוטובוס. לעיתים קרובות מדי, נהגים חונים על המפרץ של התחנה וחוסמים את הגישה לאוטובוס. התוצאה היא הרסנית: האוטובוס לא יכול להתקרב לשפת המדרכה, הרמפה לא יכולה להיפתח בזווית בטוחה, והנוסע בכיסא הגלגלים נשאר למטה, מביט בעיניים כלות באוטובוס שנוסע בלעדיו.

"אני צריכה לצאת למסע לתחנה אחרת, רק כדי לקבל זכות בסיסית - לעלות לאוטובוס", היא אומרת. אבל הבעיה מחמירה כשרוצים לצאת מהעיר. בישראל 2025, אין אוטובוסים בינעירוניים מונגשים לכיסאות גלגלים. המשמעות היא שליאל כלואה בתוך העיר אלא אם כן היא משתמשת ברכבת. וגם כאן, ברכבת ישראל, החופש מוגבל בבירוקרטיה: הצורך לתאם הגעה שעה מראש מול המוקד כדי לוודא זמינות רמפה ואנשי צוות, מונע כל אפשרות לספונטניות המאפיינת את גיל הנעורים. אי אפשר סתם להחליט "נוסעים לים". הכל חייב להיות מתוכנן כמו מבצע צבאי.

ממשקל השתיקה לקול המחאה

במשך זמן רב, המציאות הזו נותרה שקופה. אנשים עם מוגבלויות נאלצים להסתגל, לוותר, לשתוק. אבל בשלב מסוים, ליאל החליטה לשבור את השתיקה - לא רק למענה, אלא למען הקהילה כולה. "החלטתי שאם המציאות לא משתנה, לפחות הקול שלנו יישמע", היא אומרת בנחישות. כיום, בגיל 18 וחצי, היא לא רק מתמודדת, היא מובילה שינוי. היא מעבירה הרצאות, ופעילה מאוד ברשתות החברתיות, שם היא משמשת פה לרבים שלא יכולים לצעוק.

ניתן לעקוב אחרי הפעילות והתכנים שלה בעמוד האינסטגרם של ליאל בן דוד ובעמוד הטיקטוק שלה למעבר לטיקטוק >> שם היא חושפת את היומיום הלא מצונזר ואת האמת שמאחורי הסיסמאות.

הסרטונים שלה הם שיעור באזרחות לכל ישראלי. היא מתעדת את המדרכה החסומה, את המדרגה בכניסה לעסק, ואת האבסורד בחוקים, והיא עושה זאת בחן ובאומץ. התגובות ברשת מוכיחות שהמסר מחלחל: אנשים מתחילים להבין שמאחורי המחסום שיצרו ב"חוסר מחשבה", עומד בן אדם אמיתי עם רגשות וצרכים. "אני כותבת את כל זה מתוך תקווה", היא מדגישה. "תקווה שאנשים יסתכלו סביבם, ישימו לב, וישנו משהו קטן בהתנהגות שלהם. שיחשבו פעמיים לפני שהם חוסמים מעבר חצייה או את המדרכה".

"כולם שונים - אבל כולם שווים"

המסר של ליאל חד וברור, והוא פונה לכולנו - לנהגים, לבעלי העסקים, ובעיקר למקבלי ההחלטות. "אני לא מבקשת שוויון מוחלט ואני לא רוצה שיפרסו לי שטיח אדום", היא מבהירה בשם הקהילה כולה. "המאבק הוא על הבסיס. על הזכות לנוע, לבחור, לחיות בכבוד".

הקריאה הזו מופנית ישירות לדרגים הגבוהים ביותר: החל משרת התחבורה שאחראית על התחבורה הציבורית, דרך ראש עיריית ירושלים ומחלקת הנגישות בעירייה שאמונים על המרחב העירוני, ועד לוועד סוחרי מרכז העיר ירושלים שיכולים להוביל שינוי בנגישות העסקים.

היא מבקשת דברים פרקטיים ופשוטים שישנו את החיים של אלפים מקצה לקצה: להתקין רמפות פשוטות לצד מדרגות בכניסה לחנויות, להציב עמודים פיזיים שימנעו חניה על מדרכות, ולהתקין מצלמות אכיפה בתחנות אוטובוס כדי למנוע חסימה שלהן. אבל מעבר לבטון, לחוקים ולאכיפה, היא מבקשת שינוי בלבבות.

המוטו שמלווה אותה, "כולם שונים - אבל כולם שווים", הוא תזכורת עוצמתית לכך שההבדלים בינינו לא צריכים להפוך לחומות הפרדה. שהמרחב הציבורי בישראל שייך לכולם - במידה שווה.

"בכל פעם שאני מרגישה רגילה, כמו כולם, מופיע עוד מחסום שמזכיר לי שאני שונה", היא מסכמת בכאב, אך מיד מוסיפה מסר של תקווה: "אבל אולי, אם מספיק אנשים יפתחו את העיניים - ההרגשה הזו תופיע פחות. אני פשוט מבקשת: תראו אותנו. תחשבו עלינו. תאפשרו לנו לחיות".

כי בסוף, זה כל הסיפור: כולנו שונים - אבל כולנו שווים.