ההיסטוריה של הסדרות עד שנות השישים של המאה הקודמת, טלוויזיות בבתים פרטיים היו נחלתן של משפחות אמידות בלבד. המהפכה קרתה באמצע שנות השישים והחלה במגמה בולטת של סדרות הנושאות מוטיב אל-טבעי. כאלה הן למשל "אני חולם על ג'יני" של NBC ו "Bewitched" ("סמנת'ה") של רשת ABC. שנות השישים בארה"ב מתחילות בנימה שמרנית, אחרי שנים ארוכות בהן שלטה המפלגה הרפובליקנית ברשות דווייט אייזנהאואר. את הביטויים לשמרנות הזו, ניתן לזהות בנרטיב הטלוויזיוני בראשית ימיו. כך, למשל, העלילה של "אני חולם על ג'יני" מגלמת אסטרונאוט (טוני) שנקלע לאי בודד במהלך פעולת נאס"א שגרתית. הוא מוצא שדה (ג'יני) בבקבוק שמחלצת אותו מסכנת מוות, ובתמורה, משחרר אותה לחופשי. אלא שהיא מתאהבת בו ממבט ראשון וחוזרת ביוזמתה חזרה לתוך הבקבוק(!) רק כדי להתחבא בין חפציו ולחזור איתו הביתה. חברו הטוב ביותר (רוג'ר) מגלה את הסוד ומנסה לנצל את ג'יני לטובת כסף וזהב. באקט אבירי, קובע טוני את מעמדו בתור האדון של ג'יני, על מנת להגן עליה מפני רוג'ר (ושאר הרוע בעולם) שכמובן חדל מהתנהגותו הקלוקלת, כי אם העסק מתנהל מול גבר, אז חייבים לכבד, לא? ג'יני ממשיכה לנסות לזכות בליבו של אדונה ולרצות אותו בלהט לאורך חמש עונות שלמות. הסדרות של שנות התשעים Fast-forward שלושים שנים קדימה; העולם השתנה, התרבות השתנתה, הבייבי-בומר'ז עתירי האידיאלים פינו מקומם לדור ה X שרק רוצה למרוד. גם הנרטיבים נהיים הרבה יותר ליברליים, אם כי עדיין; אנחנו מצפים למה שאנחנו מקבלים, ומקבלים את מה שאנחנו מצפים לו. ניקח לדוגמה את האבטיפוס של כל סדרות הנעורים, "בוורלי הילס 90210". במרכז העלילה עומדים אח ואחות, ברנדון וברנדה, שעוברים עם משפחתם ממיניסוטה הקרה לבוורלי הילס הנוצצת. פרוטגוניסטים קלאסיים, ילדים טובים מבית טוב (כפרה על ג'ים וסינדי). דרך חבלי הקליטה שלהם בבית הספר אנחנו פוגשים את קלי, הבלונדינית המושלמת רק לכאורה, שבתכל'ס מתמודדת עם אמא מכורה לסמים ולא מגלה לאף אחד. קלי (החתיכה הבלונדינית) מתחרה מול ברנדה (החתיכה הברונטית) על ליבו של דילן, החתיך המסתורי שמסובב את שתיהן על האצבע הקטנה, קצת כמו טוני שפגשנו ב "אני חולם על ג'יני". בל נשכח את ואלרי מאלון שיושבת על המשבצת הכי חדשנית לשנות התשעים, "הכלבה התורנית". היא הורסת לכולם ושוכבת עם כולם וכמובן שיש לזה הנמקה (בית הרוס, אבא שהטריד אותה מינית) כי כלבה הרי לא יכולה להגיע מבית טוב. רק בשלהי הניינטיז אנחנו מתחילים לראות פרוטגוניסטים דוגמת סמתנה מ"סקס והעיר הגדולה" - דמות מרכזית "טובה" שהולכת כנגד כל המוסכמות ונותרת שלמה ומבסוטה מהחיים. המאה ה-21 2020 מביאה תוצרים תרבותיים שהם תולדה של דור שלם של גלובליזציה. האינטרנט נכנס למרבית הבתים בין סוף שנות התשעים לתחילת האלפיים. זאת אומרת שכבר עשרים שנים שאנחנו חיים בשתי חזיתות: המציאות היומיומית, והמציאות הדיגיטלית; זאת שבה כל הגבולות וכל הסכרים כבר נפרצו, הן הטריטוריאליים והן הקונספטואליים. הגבולות בין המציאויות הללו מטושטשים עד כדי לא קיימים, ולראייה, אנחנו חיים בתקופה נטולת כמעט כל טאבו. לא משנה מה יישלף, כמעט בלתי אפשרי לזעזע אותנו. תקופה שבה הצופה הממוצע כבר ראה הכל וסף הריגוש שלו שחוק לפחות כמו הכורסה שבה הוא מבלה את מיטב שעותיו מול מנוי הנטפליקס שלו. תוסיפו על זה מנעד קשיבות וריכוז קצרים מאי פעם, וקיבלתם אתגר לא פשוט למי שתפקידו לרקוח תכנים טלוויזיוניים. הבשורה של נטפליקס הגאונות של נטפליקס מושתתת על הבנה עמוקה של העקרונות הללו. הם יודעים שכדי לשמור אותנו דרוכים (או לכל הפחות עוקבים), הם צריכים לתת לנו את הצפוי בתוך אריזה בלתי צפויה, או אם כבר האריזה צפויה - אז התוכן צריך להיות בלתי צפוי. בכל תסריט הם לוקחים את חבילת הקלפים המסורתית, טורפים אותה, ומחלקים. הנה כמה דוגמאות לביטויים לכך בשלוש סדרות מומלצות: אזהרת ספוילר! Sex Education – אחת הפנינות של נטפליקס שכבשה רבבות מסביב לעולם. בלב העלילה, אוטיס, נער לקראת סוף תיכון שהוא התגלמות הסחיות. חנון למהדרין, עם אמא סקסולוגית ואבא פסיכולוג מכור למין, שלא משאירים כל כך מקום למרד. העלילה סובבת סביב סיפור האהבה הנכשל להתממש שלו עם מייב, הנערה קשת היום, הקשוחה והמסתורית, שלא נותנת לאף אחד להיכנס לה ללב. העלילה מלאה במוטיבים פוסט-פוסט-מודרניים שעיקרם "הפוך-על-הפוך": מייב שמוצגת בתור ה"כלבה" (הואלרי מאלון לכאורה) אך מתגלה להיות הדמות הכי בוגרת ואנושית בסיפור; בעוד שאוטיס ש"אמור להיות" החנון הבלתי מזיק, מתגלה להיות המניאק שפוגע בכולן מבלי להיות מודע לעצמו. היפוך מעניין נוסף קורה בגזרת הלה"טבים. משבצת הגיי שבדרך כלל מאופיינת בסדרות נעורים בבלבול, אי קבלה או הדחקות לשוליים, מגולמת כאן על ידי אריק - הדמות הכי מגובשת ויציבה באופייה מכל החבורה. אריק מתקבל באהדה על ידי משפחתו, אף על פי שהם נוצרים אדוקים (היפוך נוסף). Glow – ברמת האריזה שלה, גלואו מתארת קאסט של שחקניות לא כל כך מצליחות (או מוצלחות) שמתקבלות להפקה טלוויזיונית שמהותה היאבקות נשים בתוך זירה, בסגנון WWF. גם כאן, אפשר לזהות את המוטיב הפוסט-פוסט-מודרניסטי. בעוד שהסדרה, על פניו, עוסקת בסצנת המשחק של אל-איי, בלהתחפש למשהו שהנשים האלה הן לא; הסיפור המובלע כאן הוא דווקא על זיקוק הזהות והבנה מי אנחנו באמת. בבסיס העלילה עומדת רות, בחורה צעירה שעוד לא ממש מצאה את עצמה, עם ארסנל של מוטיבציה, חריצות ותשוקה לעולם המשחק. לצדה, הקאסט מכיל שורה של נשים מגובשות יותר ופחות, שאל מולן, מגבשת רות את הזהות שלה עצמה. זאת כאילו סדרה שטחית וסקסיסטית שמתחת לפני השטח יש בה לא מעט עומק מובלע; עם קריצה ברורה לפמיניזם, במקום האחרון בו היית מצפה לו. כתום זה השחור החדש – אולי הסדרה הכי טובה של נטפליקס, בספק אם נשאר עוד צופה שלא ראה אותה. הגאונות של הסדרה טמונה בפשטות שלה: הפוך על הפוך, בלי יותר מדי התחכמויות. החבר'ה האלה לקחו את הפורמט של "אוז" האלמותית של HBO שמתארת עולם גברי מובהק: כלא, פושעים, אגרסיביות; ויצרו מעין עולם מקביל לזה שהוא כולו נשי. נטפליקס הצליחה להביא לידי ביטוי את קריאת התיגר על התפקידים הקונבנציונאליים של גבר/אישה, שכל כך מאפיינת את המאה ה21. הסדרה הזאת מצליחה לתפוס רבים כל כך כי הנרטיב הוא עכשווי, זה אקטואלי. עוד היפוך מעניין ניכר במערכת היחסים של הדמויות המרכזיות, פייפר ואלכס. השתיים הן זוג לסביות מלאות תשוקה ואהבה אחת לשנייה, שמוצאות את עצמן בכלא אחת בגלל השנייה. פייפר מוצגת בתור הדמות שיותר מחוברת לנשיות שלה, היא החלשה והפחות מגובשת מבין שתיהן (על פניו), ואילו אלכס היא אשת העסקים הממולחת שמפתה את פייפר. אף על פי שפייפר מונחת לצופה במשבצת ה"ביצ'" המסורתית, ואלכס, על משבת ה"בוצ'", בסופו של דבר, דווקא פייפר היא זו שמחזרת, מובילה ומניעה את מערכת היחסים באופן שמצופה מגבר. הדמויות הן כמובן הרבה יותר מורכבות ועמוקות מהניגוד הדיכוטומי הזה (וזה חלק ממה שהופך את הסדרה לטובה כל כך), אבל המוטיב הפוסט-פוסט-מודרני נוכח באופן שלא משתמע לשתי פנים. הכתבה נכתבה על ידי נוי טמרקין, מבית צוות המגדלור המביא לכם את כל מה שחדש ומעניין בעולם הטלוויזיה והקולנוע.