מהמגרש לקליניקה ובחזרה. יאיר שלוים דה יונג שב לפגוש את עולם הספורט כספורטאי, כמאמן וכפסיכולוג ספורט.
יאיר שלוים דה יונג מכיר את עולם הספורט מכל זווית אפשרית. בילדותו החל להתאמן במגוון ענפי ספורט, וכבר בנעוריו נרשם לקורס מדריכי כדורסל. לאחר השירות הצבאי עבר הכשרת מאמנים ואף סיים בהצטיינות לימודי תואר שני בפסיכולוגיה של הספורט. בשיחה אישית הוא מספר כיצד חרדות חוזרות הובילו אותו לדיכאון קליני עמוק ששיתק את חייו, איך הצליח לצמוח מתוך הכאב, ואילו אלמנטים טיפוליים הוא משלב כדי להבטיח את רווחתם הרגשית של השחקנים שהוא מאמן.
כבר בגיל מאוד צעיר יאיר השתתף בהרבה ענפי ספורט. כשהחל לשחק כדורסל בגיל 11, גילה שספורט תחרותי שונה לגמרי מאימונים במסגרת חוגים ופעילויות העשרה שונות, והרגיש שהפער בין מה שקורה באימון למה שקורה במשחק מציף אותו, מה שהוביל לחרדת ביצוע ולביצועים ירודים במסגרת המשחקים. "באותה תקופה", הוא מספר, "לא הייתה מודעות גבוהה לכל התהליכים הפסיכולוגיים שספורטאים חווים. יש הרבה אתגרים, חוויות והתמודדויות שבגיל מאוד צעיר מאפשרים לבנות ולפתח את האישיות של הילד, אבל כדי שהתהליך יהיה נכון ובריא, צריך לתת לילד כלים ותמיכה".
"המשפט של אבא שלי תמיד חוזר אלי"
יאיר: "אבא שלי אמר לי 'באיזשהו שלב, תראה שלכל גיל יש צרכים ולחצים שנלווים לו ושינויים שמאפיינים אותו'. אני חושב שזה הדבר הכי בולט בעולם הספורט, ולכן חשוב לתת לכל ספורטאי בכל שלב של האימונים והקריירה כלים, ידע ועזרה".
מה ההבדל העיקרי בין ילדים ובוגרים כשמסתכלים על זה מנקודת מבט מקצועית?
יאיר: "באופן כללי, ההסתכלות זהה. יש הרבה מאוד התמודדויות שמלוות ספורטאי לאורך כל שנות האימונים והקריירה. אני מדבר על תחרותיות בריאה יותר או פחות, קנאה, הצורך בתחושת שייכות, הרצון להפגין ביצועים פעם אחר פעם ולעמוד בציפיות של המאמן, של ההורים, של חברי הנבחרת או של הקהל וכן הלאה. אבל יש משהו אחד ששונה לחלוטין. הזכרנו קודם לכן את ההתפתחות האישית של השחקן, מה שבולט בעיקר בגיל צעיר, יחד עם החשיבות של הקניית ערכים ולמידת היתרונות הרבים שעולם הספורט מציע למתאמנים. אבל בשלבי הבגרות המאוחרת הספורטאים מתחילים לחתום על חוזים, ומגלים שברגע שהקבוצה לא מנצחת, עלולים לפטר את המאמן או את השחקנים הבכירים. משמעות הדבר היא, שאין המשכיות ואין הזדמנויות חוזרות, ובמדינת ישראל זה לפעמים בא לידי ביטוי בצורה אכזרית. אנחנו רואים את זה המון בליגת העל בכדורגל ובכדורסל, שם מתחלפים מאמנים לעיתים קרובות, לפעמים כל מספר חודשים, והסיבה העיקרית לכך היא, שהעוגה קטנה, והרבה רוצים לקחת ממנה חלק.
הבעיה העיקרית היא, שכילד מאמנים את השחקן להביט קדימה, ללמוד מטעויות ומכל הפסד, אבל בפועל, כשהוא גדל, הוא לומד שאין בעולם הזה מקום לטעויות".
תהליך ההכוונה לקוי מיסודו ועלול ליצור פערים
יאיר: "אנחנו עדים לצמיחת דור נפלא של ספורטאים, אבל משהו בתהליך ההכוונה והבנייה שלהם נופל כבר בתחילת הדרך. לא מעט ענפי ספורט לא מתוקצבים על ידי המדינה, מה שמפיל נטל כלכלי כבד על ההורים. אנחנו רואים את זה דווקא בענפי הספורט שאנחנו בולטים בהם בזירה הבינלאומי – ג'ודו, התעמלות אומנותית, טניס, שחייה, אתלטיקה ועוד. לצערי, הרבה מתאמנים נושרים מוקדם מידי רק בגלל חוסר היכולת לממן את הנסיעות והלינה בארצות אחרות, קושי לממן את הטורנירים ואימוני האקסטרה וגם הטיפולים הנלווים שנדרשים, בכללותם טיפולים משקמים לאחר פציעות וטיפולים פסיכולוגיים".
האם אתה רואה קשר בין מידת ההשקעה הכלכלית הנדרשת מצד ההורים למידת ההצלחה של הספורטאי?
יאיר: "הרצון לתת להורה תחושה שהילד עושה מה שמצופה ממנו ולרצות אותו והרצון של הילד להיות אהוב ומוערך מובילים ככל הנראה לתהליך שמוביל את הילד להצלחה. עם זאת, חשוב להבהיר, שהילד לא יודע להעריך את כמות ההשקעה מבחינה כלכלית. אני סבור, שההשקעה של ההורה מובילה אותו להפעיל יותר לחץ על הילד, מה שבסופו של דבר יוצר את האפקט המבוקש, במקרה הטוב".
עד כמה מעורבות ההורים משפיעה לטובה, ומתי היא עלולה להיות הרסנית?
יאיר: "יש מקומות שבהם נדרשת מעורבות הורית. אני מתכוון להסעה לאימונים, נוכחות ועידוד במשחקים ואפילו לדאוג לילד למדים נקיים לאימון. לעומת זאת, יש 2 סוגים של מעורבות הרסנית. הראשונה, כאשר ההורה מתערב יתר על המידה וחולק על המאמן או על השופט לדוגמה. המקרה השני הוא כאשר ההורה ביקורתי ונוקשה עם הילד. בשני המקרים עלולה להיווצר דיכוטומיה בין הילד למאמן, מה שיוביל לכמויות גדולות של תסכול, חרדה, חוסר רצון להשתתף במשחקים ואפילו לפרישה. באופן כללי, חשוב לזכור שהכי חשוב לתת לילד ליהנות, וזה מה שיגדיל את הסיכויים שלו להצליח ולהשתפר יותר מהכל".
האם זה חשוב באיזו ליגה הילד משחק?
יאיר: "בשלבים בוגרים זה חשוב, אין בכך ספק, אבל כל עוד הילד צעיר, חשוב שיקבל הרבה שעות אימון וזמן מגרש, כי זו הדרך היחידה שלו להשתפר ולרכוש יותר מיומנויות. לכן זה לא כל כך חשוב אם הוא משחק בליגה הארצית או המחוזית, ובשלבים מתקדמים ניתן לכוון אותו לליגה שהוא יוכל לממש בה את מלוא הפוטנציאל שלו כשחקן".
התשוקה לספורט התחרותי הובילה אותי ללמוד את הפסיכולוגיה של הספורט
יאיר חווה קושי לבטא את יכולותיו במגרש. הספורט התחרותי היה האהבה הגדולה של חייו, אך חרדת הביצוע מנעה ממנו לממש את הפוטנציאל שלו כשחקן.
בספרו "שלם כמו שאני" הוא מגולל את המשבר העמוק שחווה בגיל 23, שנבע מהתקפי חרדה חוזרים ונשנים, אשר הובילו לדיכאון קליני ששיתק את חייו ומנע ממנו לקום מהמיטה.
לאחר מספר שנים, חרף הקושי והמחלה שמנעה ממנו לתפקד בצורה נורמטיבית, הבין, שהמפגשים עם הפסיכולוגים והפסיכיאטרים מלאים בתקווה ומאפשרים לו לראות את המציאות נכוחה, ובעקבות כך יאיר החליט לטפל בעצמו ושינה את נתיב חייו. את הכלים שיצר, התובנות שהפיק והידע שצבר הוא מציג בספר, שנועד לסייע לאנשים שחווים משברים רגשיים דומים ולספורטאים.
ההחלטה לרפא את עצמו ולשקם את חייו הובילה אותו ללמוד את הפסיכולוגיה של הספורט, ואף לסיים את לימודי התואר בהצטיינות. אם תשאלו אותו, הוא לא ידע להסביר כיצד זה קרה.
כיום הוא מטפל בספורטאים בקליניקה הפרטית שלו באבן יהודה וממשיך לאמן את קבוצת הנערים באבן יהודה. הוא משלב את המיומנויות הטיפוליות שלו במסגרת האימונים ומעניק לשחקנים שלו את מה שלדבריו היה חסר לו כשחקן – מיומנויות וכלים להתמודד מבחינה מנטלית ורגשית עם עולם הספורט התחרותי.