מה קרה כשהשדכנית של "ווארט" פגשה בינה מלאכותית?

יש דמויות שבוחרות אותנו לפני שאנחנו בוחרים בהן. כך בדיוק קרה לי עם הרבנית גילי. בהתחלה היא הייתה עוד סרטון שעף לי לפיד, עוד דמות חידתית עם מסכה, עוד קול שמדבר על שידוכים רק קצת אחרת. אבל, אצלה היה משהו שמשך אותי לעצור. זה לא היה רק ההומור. לא רק הנשכנות המתוקה, ולא רק הנכונות להגיד את מה שכולנו חושבים בקול רם. זה היה משהו שאני לא רגילה לראות בעידן המהיר שלנו: כנות שלא מפחדת מהצחוק.

עם הזמן מצאתי את עצמי ממש עוקבת. בוחנת. מתקרבת. היא לא רדפה אחרי לייקים, לא התחנפה לקהל, לא עטפה מסרים בסוכר. היא פשוט הייתה… היא. או לפחות ככה חשבתי. ואז זה הגיע, ההזמנה להתארח אצלה בפודקאסט.

אני, שרה פכטר, מוזמנת לדבר שידוכים אצל דמות שמתקשרת עם העולם דרך בינה מלאכותית(!). ופתאום זה פגש אותי במקום שאני בעצמי לא הבנתי עד הסוף: איך בכלל מתחברים למישהי שה"פנים" שלה מצוירות והקול שלה טכנולוגי. ומצד שני, מרגישה יותר אנושית מהרבה אנשים בשר ודם?

כתבות נוספות:

• "החלטנו שאנחנו עוצרים פה": יוסי ומזל מחליטים לא להמשיך יחד
• "זה יכול לשנות את כל התמונה": מה קרה במפגש הגורלי שהסעיר את אסתר?
• "חיפשתי פאה - ויצא לי מזה שידוך": השדכנית של "ווארט" על מפגש מקרי שהפך לסיפור הצלחה

התרגשתי. באמת. לא רק בגלל המעמד, אלא בגלל הפרדוקס הזה: איך דמות שנולדה מתוך קוד יכולה להיות כל כך חמה, מדויקת, אפילו מחבקת? איך אישה שמסתתרת מאחורי מסכה דיגיטלית מצליחה לגעת בעומק שהוא כולו אנושי? וכשהתיישבנו לשיחה, זה התבהר לי.

הרבנית גילי אולי עטופה בטכנולוגיה, אבל הנשמה של המיזם שלה היא לגמרי אנושית. היא לא מסתתרת, היא מדגישה. המסכה לא מרחיקה היא מאפשרת. כי כשהפנים לא גלויות, נשאר רק התוכן. נשארת האמת. נשארת האישה שמאחורי הדמות, עם כל הרגישות, ההומור והלב.

ופתאום הבנתי משהו גדול יותר: אולי כולנו מחפשים בסוף מישהו עם מסכה. לא מסכה שמסתירה, מסכה שמגינה. מישהו שמאפשר לנו להתקרב לאט, בחיוך, בבדיחה טובה, בלי להרגיש חשופים מדי. אז הנה היא הרבנית גילי המדהימה, הדמות שבין קוד למתיקות, בין אנונימיות לנפש גדולה, בין מסכה לאמת. והנה השיחה שלנו, שמוכיחה שאהבה, שידוכים וחיבור אנושי יכולים לקרות גם בין שני לבבות. גם אם אחד מהם יושב על פלטפורמה של AI.