למרות הלחץ מהמפקדים בשטח: זה מה שגרם לעיכוב ביציאה ל"חומת מגן"

"אם יהיו 120 הרוגים, החברה שלנו תתפורר" נאמר בדיונים המוקדמים של הצבא ערב האינתיפאדה השנייה, שפרצה כחודשיים לאחר קריסת ועידת קמפ דייויד ביולי 2000. במהלך האינתיפאדה ארגוני הטרור האסלאמי הגבירו את פיגועי ההתאבדות ושיגרו מרצועת עזה פצצות מרגמה וטילי קאסם על ערי ישראל. צה"ל חתר להכלת האירועים ונקט במדיניות תגובתית כלפי גל פיגועי הטרור. בעיקר, באמצעות סיכולים ממוקדים, בהם נעשה שימוש ענף באותן שנים, מפני שנתפסו כאמצעי בעל סיכון מינימלי לכוחות. כניסה למחנות הפליטים, מהם יצאו רבים מהמפגעים, נדחתה שוב ושוב על ידי מקבלי ההחלטות הבכירים מחשש להעדר לגיטימציה פנימית ולריבוי נפגעים.

כתבות נוספות:

• האזינו לפרק העוסק במבצע "חומת מגן" בפודקאסט הרשמי של שמים אדומים
• לצפייה בפרקים של שמים אדומים
• פרויקט מיוחד: האירועים המרכזיים של האינתיפאדה השנייה
• הצטרפו לקבוצת הפייסבוק הרשמית של שמים אדומים

מחנות הפליטים נתפסו כ"חורים שחורים"

למעשה, החשש מנפגעים סנדל משמעותית את הפעלת הכוח של צה"ל, ובתקופה שבין 29 בספטמבר 2000 ל-29 במרס 2002, שנה וחצי לתוך האינתיפאדה השנייה, הדגש בפעילות כוחות הביטחון נגד ארגוני הטרור היה הגנתי. גם לאחר רצח השר זאבי בתחילת אוקטובר 2001 עדיין לא ניתן אישור להיכנס למחנות הפליטים, שנחשבו לקני צרעות. ההססנות של הפיקוד הבכיר מכניסה למחנות הפליטים נבעה בעיקר מחשש מפני התנגדות חמושה קשה, שתוביל לאבדות כבדות בצדנו.

בדרג הצבאי הבכיר העריכו שלחימה במחנות הפליטים עלולה לעלות לכל הצדדים המעורבים במאות הרוגים ונפגעים. גם לאחר תחילת פיגועי ההתאבדות בתחילת 2002, תחזיות קודרות אלה הופיעו בהערכות מודיעין, במשחקי מלחמה, במאמרים ובעיתונות. הדילמה שהעסיקה את המטכ"ל הייתה האם להישאר בהיערכות הגנתית או לאפשר כניסה מאסיבית של כוחות לתוך מחנות הפליטים. מחד, היה מודיעין טוב שהצדיק פעולה כזאת. שכן, התאפשר להגיע ישירות לחלק מיוזמי הפיגועים ולחלק ממחסני התחמושת שלהם. מצד שני, היה סיכון גבוה בפעולה כזאת, נוכח החיכוך הצפוי עם אוכלוסייה אזרחית צפופה ועוינת.

ככלל, מחנות הפליטים נתפסו כ"חורים שחורים" שהצבא חושש להיכנס לתוכם, והם התפתחו כמובלעות אקס-טריטוריאליות במערך השליטה הישראלי. הרתיעה המסורתית הקשה ששררה בקרב הדרג הצבאי הבכיר מכניסה למחנות הפליטים גם מנעה פיתוח תורת לחימה לשטח בנוי. למעשה, רק ב-2004 נכתב מסמך תורתי מחייב בנושא, זאת לאחר שפעילות הכוחות הטקטיים במחנות הפליטים ובערים השונות המחישה את היכולת להילחם באופן יעיל במרחבים בנויים.

מפקדי החטיבות והגדודים, מצדם, לחצו לפעילות התקפית ולכניסה למחנות הפליטים. בעקבות לחץ זה, בסוף פברואר 2002 יצאו חיילי גולני לפעולה בג'נין וחיילי חטיבת הצנחנים והנח"ל לפעולה בשכם במסגרת מבצע "רוח סתיו". מבצע זה נועד לבחון כיצד ניתן לפעול בשטח בנוי צפוף שרווי בקיני טרור, חגורות נפץ ומחבלים. ההערכות הרווחות היו פסימיות וניבאו מספר נפגעים רבים בקרב חיילי צה"ל, אלא שבסופו של דבר, הסתיים המבצע בנפגעים מעטים יחסית לכוחותינו, ובכך (מעבר להישג הטקטי) היה לו אפקט פסיכולוגי מדהים: שבירת הקונספציה בכל הקשור לרתיעה מביצוע פעולות קרקעיות במחנות הפליטים.

הקש ששבר את גב הגמל

הפשיטות המוצלחות על מחנות הפליטים בג'נין ובשכם הביאו להחזרת דפוס פעולה זה לארגז הכלים של צה"ל וסללו את הדרך ליציאה למבצע "חומת מגן". עם זאת, האות ליציאה למבצע קרקעי רחב עדיין לא ניתן: ראש הממשלה שרון, למוד ניסיון מר ממלחמת לבנון הראשונה, רצה לוודא שישנה לגיטימציה פנימית מקיר לקיר לכך.

לא בכדי התעכב מבצע "חומת מגן" עד ששרון השתכנע לחלוטין כי הצבא הוכן כראוי, המבצע הותחם למשימה ברורה ומוגדרת היטב והעיקר – כי מובטחת למבצע תמיכה לאומית מקיר לקיר. זו הגיעה לאחר הפיגוע במלון "פארק" בנתניה בערב ליל הסדר. פיגוע זה, שהיה הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל, היווה למעשה את "הקש ששבר את גב הגמל" והמחיש לציבור את העלייה באיום הנשקף לישראל מצד הטרור הפלסטיני. לאור כך, ניתן האות ליציאה למבצע "חומת מגן", שזכה לקונצנזוס ציבורי מקיר לקיר.

עדות נוספת לחשיבות הלגיטימציה הפנימית בעיני שרון ניתן למצוא בעובדה שבדיון בקבינט לאחר הפיגוע. למרות, שהובהר לו כי אין הכרח בגיוס מילואים, התעקש שרון והסביר שמבחינתו גיוס המילואים הוא גם כלי להגברת הלגיטימציה בציבור הישראלי לכל צעד של הממשלה וכדי להמחיש לחברה הישראלית שמדובר במצב מלחמה מלא.

ואכן, ההישג המשמעותי הראשון של המבצע בלט עוד לפני שנורתה הירייה הראשונה: ההתגייסות המרשימה של מערך המילואים והתמיכה המלאה של העם במבצע, שבאה לידי ביטוי, בין היתר, בהתייצבות נדירה של כ-98 אחוזים מחיילי המילואים במרבית היחידות שגויסו, שכללו גם חיילים ששנים לא טרחו להתייצב לשירות מילואים; באחוזי תמיכה ושביעות רצון גבוהים בסקרי דעת קהל שנערכו לאחר המבצע; ובהפגנת חוסן חברתי גבוה, זאת חרף החשש שקינן בקרב מקבלי ההחלטות מהתמוטטות החברה הישראלית בעקבות ריבוי נפגעים – חשש שהתבדה.

הכותבת היא חוקרת סוגיות של ביטחון לאומי ודעת קהל, מרצה במרכז האקדמי שלם ובמכללות הצבאיות ומשמשת כחוקרת במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון