האם הוא מתחרט שהספר הפך לסדרה - ומה היה לו קשה בתהליך? יוצר "שמים אדומים" עונה
דניאל שנער, שכתב את הספר "שמים אדומים" שעליו מבוססת הסדרה, התייחס בקבוצת הפייסבוק של התוכנית לשאלות שעלו מהגולשים: האם ההחלטה לעשות אדפטציה לספר הייתה קשה? האם הוא מתחרט? והאם היה עושה את זה שוב? וגם: חשף איזו דמות הפכה להיות כוכבת - ועל איזה חלק מהעלילה נאלץ לוותר
לקראת הפרק הערב (שני) של "שמים אדומים", התייחס דניאל שנער, אחד מיוצרי הסדרה ומי שכתב את הספר שעליו היא מבוססת, בקבוצת הפייסבוק "האינתיפאדה השנייה - שמים אדומים", לדמיון והשוני בין הספר והסדרה.
כתבות נוספות:
- לצפייה בפרקים של שמים אדומים
- פרויקט מיוחד: האירועים המרכזיים של האינתיפאדה השנייה
- הצטרפו לקבוצת הפייסבוק הרשמית של שמים אדומים
*****
הפוסט המלא של דניאל שנער:
רבים שואלים אותי (תמיד רציתי להשתמש בביטוי הזה): הסדרה שונה מהספר, זה לא קשה לך? התשובה הקצרה היא – כן. זה קשה. לפעמים אפילו מאוד. כאב קטן בכל מיני רגעים על המסך שבו הסדרה התרחקה מהספר.
שאלה שנייה נפוצה – האם אתה מתחרט? בדיעבד לא היית עושה את זה? כדי לקבל תשובות לשאלות האלה תצטרכו להמשיך ולקרוא עד הסוף.
ספר זה דבר מאוד אישי – הוא נכתב לבד, בבדידות, לאורך שנים בד"כ, ולעיתים קרובות הוא נכתב מדם ליבו של הסופר. המינגווי אמר – לכתוב זה קל, כל מה שצריך לעשות זה לשבת מול המקלדת ולדמם. אז אחרי שדיממת את נפשך אל דף ובראת עולם ודמויות, כמובן שקשה לתת אותו למישהו אחר שיהפוך אותו למשהו אחר. אמנון ז'קונט, העורך המעולה של הספר הזהיר אותי מהסבל הצפוי.
לקראת היציאה של הסדרה, התסריטאים המנוסים שעבדתי איתם (וגם כאלה שהכרתי ולא עבדו על הסדרה כמו גידי רף או נוח סטולמן) הזהירו אותי לא לקרוא ביקורות. הם תיארו באופן גרפי את הכאב שבקריאת ביקורת שלילית על יצירה שעבדת עליה כל כך קשה. פחדתי במיוחד מביקורות שנוגעות לפערים בין הספר לאדפטציה.
כשהתחלתי לעבוד עם רון לשם על האדפטציה ידעתי שאני צריך להחליט - להימנע ממעורבות או ללכת "אול אין" ולהיות חלק מהתהליך, אבל תוך הבנה שהשליטה כבר ממש לא בידי. החלטתי לשחרר. אמרתי לרון ולשותף שלנו לכתיבה וליצירה דניאל אמסל – "המפתחות אצלכם". החלטתי לסמוך עליהם שיקבלו את ההחלטות ויובילו, במקביל להחלטה שלי להיות מעורב כדי לתרום, ללמוד, לחוות ולהרגיש חלק. לשמחתי הם לקחו את המפתחות אבל התעקשו שנעבוד יחד והייתי והרגשתי חלק שווה בצוות.
אפילו יותר מביקורות הזהירו אותי מלקרוא טוקבקים ותגובות בסושיאל, שם הרי היד הכי קלה על המקלדת. וכבר היום משלל התגובות אלה שהכי מעציבות אותי הן אלה שאומרות "התאכזבתי כי קראתי את הספר וציפיתי לככה וככה".
קשה לי לדוגמא עם אובדנו של חלק שלם בספר – הילדות. עשרות עמודים המתארים את סיפור ההיכרות של סער עלי וג'ני והדרך שבה מערכת היחסים שלנם נבנית. וזאת גם הייתה התוכנית שלנו בתחילת הדרך. אבל להפקה בכלל ולהפקה ישראלית בפרט יש אילוצים – בעיקר אילוצי תקציב. ליין שלם של ילדות במחנה קיץ בארה"ב היה דורש סט שלם של שחקנים ילדים, בכמויות גדולות וככל הנראה בחו"ל. זה לא משהו שיכולנו להכניס לתוך הפקה שממילא היה גדולה מאוד בשאיפות שלה, עם תקופתיות והמון אקשן. אז נאלצנו למצוא פתרון אחר.
גם ברמת הדמויות – אין כמעט דמות שלא השתנתה במהלך האדפטציה. השארנו על רצפת העריכה תכונות ומניירות של יורי, פלפלת ואחרים, ובעיקר - סער ריגבי גיבור הספר עבר שינוי משמעותי. סער בספר היה במידת מה בן דמותי. כשהתחלנו לצלול לתוך העיבוד רון הסביר לי שלדעתו אנחנו צריכים גיבור מורכב יותר. סער "בן דמותי" היה חמוד, אבל לא מספיק מתוסבך, התהליך שהוא עבר לא היה מספיק קולנועי. וקיבלתי את זה. ויחד פירקנו את סער ובנינו אותו מחדש כוויל האנטינג ירושלמי – סוער יותר, אפל יותר –ומתאים יותר לטלוויזיה. חיזקנו גם דמויות שבספר מקומן היה מצומצם ובנינו והרחבנו אותן בסדרה, דוגמא עיקרית היא טילי שקודמה מחפ"שית בספר לסגן - כוכבת בסדרה וקיבלה שחקנית מושלמת לתפקיד – אלונה סער האדירה.
מגבלה נוספת הייתה התקופתיות. בספר קל לכתוב סצינה שמתרחשת במגדלי עזריאלי עם אלפי מכוניות ואנשים. האתגר בסדרה היה, מעבר לאתגר התקציבי הוא שעברו 20 שנה, אז יהיה בלתי אפשרי לצלם במרכז ת"א סצנה כזו בדרך שבה לא יהיה ברור שאנחנו לא בתחילת שנות ה-2000, יכולנו להוריד בניין או שניים בפוטושופ – אבל לא את כולם.
אבל לאורך כל הדרך רון ודניאל אמסל, הבמאי אלון זינגמן, המפיק יואב גרוס והצוות כולו הקפידו לתת לי תחושה של שותפות והקשבה, גם אם בסופו של דבר הייתי במיעוט בנקודות החלטה. השחקנים – מאור ואמיר, יעקב, ואלונה, ליהי ולואי, לב ויואב ואחרים – כולם אחד אחד נכנסו לי ללב בדרך שבה הם הפיחו חיים בדמויות. גם אם הדמויות שונות מהמקור שלהן בספר.
כלל בסיסי בתסריטאות שלימד אותי היוצר השותף האחרון שטרם הזכרתי פה - עמית כהן: הבטחה שהבטחנו לצופה בפרק 1 חייבת להתממש עד לסוף העונה. ומאחר ופתחתי בהבטחה, אני אענה לשאלה – לאור כל הקושי והכאב בשאובדן השליטה על היצירה - האם אני מתחרט?
אני חושב שהסדרה שמים אדומים היא סדרה מעולה, שעומדת בזכות עצמה. היא מספקת חוויה אדירה, אומנם שונה מהספר אבל חזקה ועוצמתית, תוך שהיא שומרת את לב הסיפור – הליבה שלו – סער ועלי , החברים הכי טובים, הופכים לאויבים באינתיפאדה השנייה. חברתו האמריקאית של סער – ג'ני, אוהבת את שניהם ותיאלץ לבחור צד. וזה הסיפור שהיה חשוב לי לספר.
הסדרה מגיעה כבר עכשיו למאות אלפי אנשים ובעזרת השם (והסטרימרים) תגיע למיליונים. היא נוגעת בנושא אנושי ואוניברסלי - חברות שעומדת במבחן, ומציפה בעוצמה נושאים שנמנענו מלדבר עליהם – בעיקר על הסכסוך, האינתיפאדה השנייה והטראומה האישית והלאומית שהיא הביאה עימה.
הסדרה מצליחה לצלול עמוק לתוך עולמו של איש 8200 ואנשי מודיעין בתקופה ההיא, ולעולמו של פלסטיני שמתחיל את הסיפור כאדם נורמטיבי ומסיים אותו אחרת. הסדרה מצליחה כבר עכשיו לעורר שיח ער ודיון אמיתי (וצמד המלים 'שמים אדומים' הוא כבר המחופש ביותר בויקיפדיה בימי ההשקה).
זו לדעתי (הבלתי אובייקטיבית כמובן) אחת הסדרות הכי טובות שנעשו כאן ושראיתי בכלל. ואני גאה מאוד להיות חלק קטן מהיצירה הזאת.
אז האם זה קשה לי וכואב? חד משמעית כן.
האם אני מתחרט? חד משמעית לא.
האם הייתי עושה את זה שוב? התשובה היא שכל עוד זה עם הצוות הזה, הייתי עושה את זה שוב, ושוב ושוב.
*****