"ירדתי מהאמבולנס ומולי היה עשן רב, שמעתי זעקות מכל עבר"
דובי מייזל, אחד ממייסדי איחוד הצלה, שיתף בקבוצת הפייסבוק של "שמים אדומים" על תקופת האינתיפאדה השנייה בה היה פרמדיק צעיר: "התרגלתי לישון עם בגדים ונעליים קשורות, כל רעש קטן הקפיץ אותי". הוא סיפר על המציאות המורכבת של התקופה, השגרה שהפכה לסיוט, וגם - ההגעה לזירה של הפיגוע בקפה מומנט
דובי מייזל, סמנכ״ל מבצעים באיחוד הצלה וממקימי הארגון, היה פרמדיק שהתגורר במרכז ירושלים בתקופת האינתיפאדה השנייה. בפוסט בקבוצת הפייסבוק "האינתיפאדה השנייה - שמים אדומים" הסביר על החיים לצד גל טרור והתייחס לפיגוע בקפה מומנט.
כתבות נוספות:
*****
הפוסט המלא של דובי מייזל:
בתקופת האינתיפאדה השנייה, היה שיא של גל טרור. המונח גל טרור התברר לי רק לאחר שנגמר. ברטרוספקטיבה כשאני מנסה לחשוב איך חיינו את חיינו, הימים לא ימים והלילות לא לילות.
סדרת המופת "שמים אדומים", החזירה אותי באחת לתקופות אחרות והזכירה לי איך רק חצי שנה לפני שהכול התחיל התחתנתי. בין אסון ורסאי לפיגוע במועדון הדולפינריום, ניסינו להקים בית ולדמיין לנו חיים של משפחה, חיים של שפיות.
אבל כידוע, המציאות חזקה מכל תסריט הוליוודי. מכשירי קשר וביפרים היו כרעש לבן בבית הצעיר שלנו. צפצוף הביפר הכה ייחודי לאירוע רב נפגעים, חתך את האוויר בוקר וערב ושיבש את שגרת היום, הפך לשגרתי.
התרגלתי לישון עם בגדים ונעליים קשורות, כל רעש קטן הקפיץ אותי. הייתי חושב עשר פעמים אם כדאי לצאת בלילה אל העיר, לבילוי קצר עם אשתי. חיינו כמו רובוטים. לצאת מהבית ולא לדעת איך ואם נחזור, לצאת מהבית ולא לדעת לאיזה מחזות ניחשף באותו יום, איזו שריטה נוספת תתווסף לנפש השרוטה שלנו.
השעה היא 22:30 בלילה, אני שומע "בום" גדול, אמרתי לאשתי שזה כנראה היה קרוב מאוד. רצתי החוצה , נכנסתי לאמבולנס, התחלתי להתקדם לכיוון ממנו שמעתי את הפיצוץ ותוך רגעים ספורים שמעתי בקשר את הדיווח: "קפה מומנט, אירוע רב נפגעים, פיצוץ". הדופק עולה, האדרנלין מציף והרובוט האנושי נכנס לפעולה.
הגעתי מכיכר פריז לכיוון בית רוה"מ, נגד כיוון התנועה. ראיתי מולי את ענן העשן הנישא אל על ודיווחתי בקשר שאני עוד שניה במקום. ירדתי מהאמבולנס ומולי עשן רב, כוחות הביטחון והחירום מכל עבר, זעקות, ריחות, כאוס ושכול. ואני כמו רובוט, נכנס למרכז הזירה.
בכניסה למסעדה פצועים והרוגים מוטלים מימין ומשמאל, מעל ומתחת להריסות, עשרות רבות של נפגעים, מיד נכנסתי לפעולה. מיון נפגעים, קשים בינוניים וקלים, הנחת חסמי עורקים על איברים קטועים ו"העפתי" את הנפגעים לאמבולנסים שיצרו מעין טור שהקצה שלו לא נראה באופק. טירוף, טבח, סרט רע.
שעות אחר כך, תחקיר אירוע ראשוני מסתיים לו, הירח כמעט מפנה את מקומו לשמש. אני פותח את דלת הבית, נושק לאשתי ואומר לה בוקר טוב. כשאני לוגם מכוס הקפה שמונחת לפניי, אני שוקע במחשבות, מסתכל על השמש עולה על ירושלים ומביאה איתה יום חדש. אני שואל את עצמי מה יביא איתו היום הזה? ברטרוספקטיבה, היום אני יודע לומר, שהיום הזה והבא אחריו, הביאו איתם רק עוד טרור, אובדן ושכול.
*****