כיצד מתמודדים עם אירוע טראומטי - ומתי צריך לגשת לטיפול מקצועי?

בליל שבת 1 ביוני ,2001 נרצחו 21 בני נוער, רובם עולים חדשים מחבר המדינות. באותה תקופה שימשתי כמנהלת המערך המסייע הטיפולי בתיכון שבח מופת בתל אביב. שבעה מתלמידי בית הספר נרצחו בעודם מבלים בדיסקוטק, ביניהם שתי אחיות. אירוע הטרור היה ראשוני בעוצמת פגיעתו במערכת הבית ספרית אשר מנתה כ170- אנשי צוות וכ1,500- תלמידים. הצוות הטיפולי עבד מבוקר ועד ערב: מיפוי תלמידים בסיכון, פתיחת מוקד חירום טיפולי להורים ולתלמידים, כניסה לכיתות, טיפול בתלמידים ובבני משפחה חרדים ואבלים, הדרכת מחנכים ומורים.

העשייה היתה אינטנסיבית, תובענית וטובענית. התגייסנו ללוות את משפחות הנרצחים ואת משפחות הפצועים, להדריך את המורים איך להיכנס לכיתות עם כיסאות ריקים ואיך לחזור לשגרה למרות השבר. נחשפנו לסיפורים קשים ולתיאורים מחרידים של תלמידים שהיו במקום בערב הפיגוע והיו עדים לזוועה. שמענו על האובדן, הגעגועים, ההלם וחוסר האונים.

אני הייתי בחודש התשיעי, בהריון ראשון. ילדים מתים היו הנושא האחרון שרציתי לשמוע אודותיו ובוודאי שלא לעסוק בו באופן בלתי אמצעי. אני מאמינה שרעלת ההיריון שעמה התמודדתי בסיום ההיריון היתה תוצאה של העבודה המסייעת בראי הטראומה, המוות, האובדן והאבל. יחד עם זאת, העבודה המסייעת והיכולת להיות משמעותית ולהקל ולו במקצת על הורים, מורים ותלמידים בזמנים קשים, היתה עבורי גם מנוף לצמיחה אישית ומקצועית בהמשך במסגרת ער"ן והקואליציה הישראלית לטראומה.

המפגש הכואב בין פנטזיה למציאות

לכל אחד מאיתנו שני צרכים בסיסיים: הרצון לחוש, להרגיש כי העולם הוא מקום בטוח עבורנו והשאיפה כי מציאות חיינו ניתנת לניבוי. כאשר בחוויה שלנו, שני צרכים אלה אינם מתממשים, אנו חווים תחושה של חרדה ושל קטיעת רצף חיינו וחרדה, בהגיענו להבנה הכאובה כי מה שהיה, לא בהכרח הוא שימשיך להיות. עבור חלק מהאנשים החווים אירוע טראומטי, לעיתים הופך האירוע לנקודת ציון של קטיעת רצף חייהם ונקודת שבר, החוצה את החיים לשתי תקופות נפרדות ובלתי רציפות: לפני האירוע ואחריו. רצף החיים נקטע.

אירוע יוגדר כטראומטי כאשר מדובר במצב שבו אנחנו חשים באיום, על השלמות הפיזית או הנפשית שלנו או של היקרים ללבנו. הוא מתקיים אל מול תחושת סכנה והיעדר שליטה. מקור המילה ביוונית ומשמעותה – פצע.

בעקבות החשיפה לאירוע או לרצף אירועים יופיעו לרוב חרדה ומצוקה נפשית. הסימפטומים מתבטאים בשורה של סימנים גופניים, רגשיים, קוגניטיביים והתנהגותיים. הסימנים הגופניים כוללים: האצה בדופק, הזעה, מתח בשרירים, כאבי בטן וקשיי אכילה ושינה. מבחינה רגשית אנו עשויים לחוות דריכות ומתח שאינם מרפים מאיתנו, יחד עם קשת של רגשות כגון בושה (על תחושת החולשה וההזדקקות לסיוע), כעס (על המצב, על אחרים ועל עצמי), אשמה (על כי לא יכולתי לסייע לאחרים, על כך שאני נפגעתי פחות), חוסר אונים וייאוש. הרגשות מלווים לעיתים קרובות במחשבות קטסטרופליות על סכנה או על פגיעה. מבחינה התנהגותית, החרדה יכולה להתבטא לעיתים בהימנעות מפעילות או בנטייה להתבודדות, כמו גם בתלותיות באנשים הקרובים.

תגובות אלו הנן לרוב תגובות נורמליות למצב לא נורמלי והן ידעכו בחלוף הזמן. יחד עם זאת כאשר מוקצנים הסממנים ואינם מרפים תוך כדי פגיעה בתפקוד, יידרש האדם לטיפול מקצועי. אם סימני תגובת הדחק נמשכים מעל יותר מחודש, יאובחן האדם לרוב כסובל מהפרעת דחק פוסט טראומטית. יחד עם זאת, חשוב להבין כי התגובה השכיחה לטראומה היא לא פוסט טראומה אלא בסופו של תהליך - רכישת חוסן נפשי.

הכותבת היא המנהלת המקצועית הארצית של עמותת ער"ן, מומחית לחוסן בקואליציה הישראלית לטראומה ומחברת הספרים 'עוצמת ההקשבה – כיצד לסייע לסובבים אותך בזמן מצוקה רגשית ומשבר' ו'כאב אנלוגי בעידן דיגיטלי', בהוצאת מטר.

אם אתן.ם או מישהו קרוב חווים מצוקה אל תישארו לבד - דברו איתנו.

עמותת ער"ן מעניקה שירות עזרה ראשונה נפשית מצילת חיים 24/7 באנונימיות ובאופן מיידי . לקבלת סיוע נפשי חייגו 1201 ובאתר ער"ן, בצ'אט, וואטסאפ, פורום, מייל ומסרונים.