"ואז אבא התקשר ואמר: 'נפצעתי בפיגוע, אני בדרך לבית החולים'"

פז רובינזון, כתב השטח של רשת 13, סיפר בפוסט ששיתף בקבוצת הפייסבוק "האינתיפאדה השנייה - שמים אדומים" על הפיגוע בו נפצע אביו, אברהם, על הפחד והחשש שמילאו אותו ועל ההתמודדות 21 שנים אחרי.

כתבות נוספות:

• לצפייה בפרקים של שמים אדומים
• פרויקט מיוחד: האירועים המרכזיים של האינתיפאדה השנייה
• הצטרפו לקבוצת הפייסבוק הרשמית של שמים אדומים

הפוסט המלא של פז רובינזון:

לאבא שלי יש שני ימי הולדת, הראשון ביום העצמאות והשני מצוין בכל שנה בחמישי ליוני, היום בו אבא ניצל מהפיגוע הרצחני בצומת מגידו. השנה ציינו 21 שנים להולדתו מחדש.

5.6.2002, השעה 07:30 בבוקר, אני מתארגן לצאת מהבית של ההורים, הטלוויזיה בבית פתוחה ברקע כמו בכל בוקר ואז שומעים דיווח ראשוני על פיגוע תופת באוטובוס בצומת מגידו. אימא מתחילה לדאוג, אבא אמור להיות בדרך לבחון בגרות בערבית בצפון ועלה על אוטובוס שעובר דרך מגידו. התמונות הראשונות מהפיגוע משודרות בטלוויזיה, מראות נוראיים של אוטובוס שנשרף כליל כתוצאה מהפיצוץ והתמונה מתחילה להתבהר, פיגוע עצום עם נפגעים רבים.

כמה דקות לאחר מכן אבא מתקשר: "נפצעתי בפיגוע, לקחתי טלפון מאחד מהאנשים בשטח, אני בדרך לבית החולים העמק בעפולה" ומנתק את השיחה. הדופק שלי ושל אימא על מאתיים. אוספים כמה דברים מהבית ועולים מהר לאוטו בנסיעה לכיוון בית החולים. אני זוכר את הנסיעה המעורפלת עד היום, את חוסר הידיעה על מצבו של אבא.

הדיווחים ממשיכים להגיע ומתברר שישנם 17 הרוגים ו- 43 פצועים בדרגות פציעה שונות. מגיעים לבית החולים ואז מתבהרת התמונה, אבא קפץ מהאוטובוס, הציל את חייו אבל נכווה בגפיים וצפוי לעבור שיקום ארוך- פיזי וגם מנטלי. החיים משתנים, אבל אבא פה, נולד מחדש, חי ונושם.

אני ואבא הולכים ברחוב באופן תמידי יד ביד, יכול להיות שלאנשים שמסתכלים מהצד זה נראה קצת מוזר, אבל לזה התרגלתי. כשהוא צריך לגשת לנוחיות באיזו מסעדה שאנחנו סועדים בה, אני מלווה אותו ומחכה לו מחוץ לתא. אבא כבר לא ילך כמו שהלך לפני הפיגוע והוא מרגיש ביטחון כשאני מחזיק לו את היד. מצד שני, גם אני, לא יכול לשחרר את האחיזה, האחיזה הפיזית ביד והאחיזה בהבנה שאבא שלי עוד פה לצידי.

מיום הפיגוע, אבא לא עלה על תחבורה ציבורית וגם לא יעלה. מאותו יום אני הפכתי להיות חרדתי בצורה קיצונית לכל צעד שההורים שלי עושים. מכירים את המשפט: "תסמס לי ברגע שאתה מגיע הביתה"? בד"כ המשפט הזה מכוון מצדם של הורים אל עבר ילדיהם, אצלי המשפט הזה חזר בתצורה אחרת. בכל יציאה של ההורים שלי מחוץ לבית אני מבקש לקבל את הודעת ההרגעה- "הגענו בשלום".

יש פוסט טראומה גם אצל נפגעי פעולות איבה, היא פחות מדוברת מזו של חיילי צה"ל אבל היא שם והיא קיימת. לא רק אצל הנפגעים אלא גם אצל בני המשפחות. באותו יום מקולל בצומת מגידו החיים של כל כך הרבה משפחות השתנו ולא יהיו אותו דבר. גם אצלנו משפחת רובינזון הם השתנו אבל אני למזלי זכיתי באבא שלי מחדש.

 

*****