אולי לפעמים אנחנו צריכים לדעת גם לשחרר ולעצום איזו עין, למענם
לא נולדתי חולת ניקיון, אבל מרגע שהפכתי לאימא כל ארוחה הסתיימה בריצה לכיור ואחרי כל מקלחת הקפדנו על סירוק יסודי. אבל לפעמים הייתי דווקא רוצה להיות האימא הזאת שלא מתרגשת מוויתור על מקלחת או מידיים דביקות מפירורי במבה | טור אישי
אני אוהבת ניקיון, אבל לא נולדתי כזו, באופן מפתיע זה הגיע עם הילדים. זה התחיל מהדאגה כשהגדול שלי נולד ופחדתי שיעלה לו החום ולא נגיע לבית חולים אז דאגתי לסטריליות שיא אבל איכשהו ככל שהם גדלו ולכלכו ככה הדאגה שלי לשמור על סביבה נקייה גדלה.
הילדים שלי יודעים שאחרי שנכנסים הביתה חולצים נעליים ואחרי האוכל שוטפים ידיים אה וברור, לא עולים על המיטה עם בגדים של הגן. ובגלל שהילדים שלנו בודקים את הגבולות שלהם בכל תחום אפשרי, הם היו רצים לסלון אחרי האוכל או מורחים את כל הידיים שלהם על הארון בדרך לכיור כדי לבדוק כמה זה חשוב לי, הרי הם בעיקר יבדקו על מה אנחנו מוכנים לוותר ואיפה לא להתעסק איתנו דרך המרד שלהם. כי אי אפשר להגיד שלאהוב ניקיון זה דבר גנטי, אבל היום החוקים האלה ברורים מאליהם עבורם. הרי מאז שהם התחילו טעימות של מוצקים אני מובילה אותם לכיור אחרי שנגמרת הארוחה, גם אם הם לא ממש התלכלכו, מתרצת לעצמי שאני מלמדת אותם נימוסים בדרגה גבוהה.
והחשש שאחד מהם יפתח בית מלון לכינים על הראש שלו או קאנטרי לתולעים שיגיעו לביקור, הוא ניכר, אם כי אני מנסה להנגיש את החוויה. אז אצלנו בבית זה לא מסרק כינים, זה מסרק מיוחד, שאנחנו מסתרקות איתו כדי להשאיר את הראש נקי ומסודר. על יהושוע הפרוע שמעתם? אף אחד לא רוצה להיות יהושוע הפרוע.
בוקר אחד, כשהבאתי את הבת שלי לגן, הגננת בשיא הנונשלנטיות זרקה לי "איך תמיד היא באה בבוקר מריחה טוב ומתוקתקת, איתך הכל מסודר ואסוף במקום". היא לא אמרה לי את זה כי שאר הילדים בגן מרושלים, אלא כי האירוניה נוגעת לנו בנקודות רגישות, ויש לי ילדה מתולתלת עם שיער מלא ומדהים אבל עם זאת קשה לתחזוק, ולתקתק אותה בבוקר זה לא עניין של מה בכך. אז מלאכת ההתארגנות בבוקר היא משימה שדורשת שיתוף פעולה והמקלחות בערב זה 80% זמן שלה. אז החלטתי למנף את זה לזמן איכות, ובזמן שאני מסבנת כל תלתל ופורמת כל קשר, מנצלת את הרגע כדי לסחוט עוד כמה פרטים על איך עבר עליה היום או לשחק איתה במשחקים שהיא אוהבת, מנסה לעשות מהלימון לימונדה, ואולי גם למנוע ממנה חוויה לא נעימה של התעסקות סביב הסירוק והארגון.
ואיך לפעמים הייתי רוצה להיות האמא הזו שאומרת לילדה שלה שנתקלח כבר מחר, כי מה יקרה אם נדלג יום? או שגם אם הידיים שלה דביקות מפירורים של במבה אני אעצום עין ואתן לה ללכת למרוח אותם על הצעצועים. אבל זה נוגד כל אינסטינקט שלי. אז ברור שלא הכל זה גנטיקה, הם נושמים אותנו ואת ההרגלים שלנו, את הדברים שיותר חשוב לנו, אלה שאנחנו מקפידים עליהם בעקביות ועל הדברים שפחות לוקחים מאתנו אנרגיה, והם סופגים ומאמצים לעצמם את הדרך שלנו.
אבל אולי אנחנו לא צריכים להיות כאלה קשים עם עצמנו, ולהנגיש להם את הדברים שהופכים לנו את הבטן בצורה קלילה כדי שלא יהפכו את זה להרגל מגונה, ואולי לפעמים גם קצת לשחרר ולעצום איזו עין, למענם.
