למה מערכת היחסים שלנו עם הילדים הופכת מהר מדי למלחמה?

מי ינצח או מי יישבר ראשון זה מושג שכל הורה מכיר, כי אין ילד שלא זועם כשאומרים לו "לא" ואין ילד שלא עומד על שלו, או לפחות מנסה לתת גם הוא קצת טון וצבע בין מאבקי הכוחות של החינוך. אבל למה בכלל הגענו למצב שמערכת היחסים עם הילד שלנו קיבלה מושגים של מלחמה?

אנחנו דוגלים בצורת חינוך מסוימת, רוצים את הטוב ביותר שאנחנו מאמינים בו להעביר לילדים שלנו, אבל אז נסחפים למאבקי כוחות והרבה פעמים רק בגלל עיקרון שלא באמת חשוב לנו, מתעקשים ללכת נגד הרצונות של הילד כשלא ממש צריך.

כתבות נוספות במדור "הורים ברשת":

• הכול מתחיל בדוגמא אישית: הילדים שלכם לא אשמים שהם לא מנומסים
• למה צריך להציב גבולות לילדים - ואיך עושים את זה? 7 עקרונות שחשוב להכיר
• אל תגידו "לא קרה כלום": כך תתמודדו במקרים שעבורם זה "סוף העולם"

אז קודם כל חשוב שנדע שאין צודק ולא צודק, גם אם בחלק מהסיטואציות אנחנו בטוחים שאנחנו יודעים מה נכון והילד שלנו לא מספיק מבין כדי להעריך את זה. כי זה שהילד שלנו מנסה לפתח את עמוד השדרה שלו, את הרצונות והמחשבות האישיות שלו, ואנחנו מפריעים לו באמצע עם האיסורים וההגבלות שלנו, זה לא הופך אותו או אותנו לחפים מאשמה. חלק חשוב בהתפתחות של ילד הוא לפתח ולהתעקש על הרצונות שלו ולהבין למה סירבתם לבקשות שלו, וחלק חשוב בהורות שלכם הוא לחנך ולהפוך אותם לאנשים טובים יותר למענם ולמען העתיד שלהם.

אז איך נהפוך את היחסים לשיח ולא למאבק?

קודם כל נסביר במקום להציב עובדות, ונשאיר מקום פתוח לאפשרויות, כי לילד חשוב להרגיש בעל ערך, שיש לו את הזכות לבחור עבור עצמו, גם אם האופציות מצומצמות. וגם אם הוא ירצה משהו שלא היה באפשרויות, לפני שנסרב בכזו נחרצות, לרוב מפני שהאגו שלנו דיבר לפני ההיגיון, נחליט שאנחנו בוחרים את "המלחמות" שלנו, ונחשוב שנייה לפני שנגיב, מה באמת ההשלכות יהיו אם נזרום קצת עם הילד שלנו.

חוץ מזה שאם הוא יגלה שיש בנו גם צד מאפשר, פתאום כשנאסור או נלך נגד המחשבות שלו יהיה לזה נפח אחר, יותר משמעותי, פחות מאבק, אולי פתאום הילד שלנו ירצה להקשיב, כי אנחנו לא פשוט שולפים התנגדות, אולי באמת שווה להקשיב לנו, כי אנחנו לא מחפשים להתנגד להם, אלא יש לנו הסבר מספק כזה שלא מגיע בפעם בשעה, כי בחרנו בקפידה מתי באמת צריך ומתי מיותר.

הכותבת היא מנטורית להורים ויועצת שינה לגיל הרך