כשהילדים שלנו נחשפים לזוועות מהמסך - טיפים להחזרת שליטה

ד"ר אילן וולקוב, פסיכיאטר מומחה, מנהל המרכז הרפואי MINDME עם טיפים להחזרת השליטה בעקבות הסרטונים הקשים שמופצים ברשת בזמן המלחמה

בימים אלה מתפרסמים סרטוני זוועה, בהם רואים את אנשינו במצבים קשים, חיים או מתים. כולנו מתקשים להירדם או להירגע מהמראות (אני יודע שלי קשה), וילדינו הנחשפים אל הדברים כעת, דרך הרשתות החברתיות, סופגים אף פגיעה קשה יותר. לילדים, ובפרט לצעירים יותר, אין את היכולת לעשות ״אי הכללה״ (אם ילד הלך לישון בעוטף וחטפו אותו, כל פעם שילד הולך לישון, הוא יכול להיחטף), אין יכולת לראות את ההיבט הרחב של הדברים (המילואים גוייסו, החיילים השתלטו על הקוים, אין יותר אפשרות לאירועים דומים), ובעיקר – תפיסת הזמן שלהם שונה. אנחנו, המבוגרים, יודעים להעריך פחות או יותר איפה ההתחלה, האמצע, והסוף של מה שצפוי והם לא (האמת גם אנחנו לא, אבל זה כבר לכתבה אחרת). אז מה עושים?

קודם כל את מה שעשינו עד כה, אך ביתר שאת

ראשית, צריך להגביל את שעות השהות של הילדים מול המסכים. הם כעת בבטלה גמורה בבתים, באופן טבעי ״אייפד בייביסיטר״ נכנס לפעולה. חברים – עצרו זאת בגופכם.
הגבילו את שעות השימוש לשעות ספורות ביום, מותאם לגיל הילד, ומנעו בכך לא רק גלישה לתכנים לא מותאמים, אלא גם התמכרות למסכים.
שנית, כמו ביום יום, עשו בקרה פעילה לתכנים שהם צורכים. עברו אפליקציה אפליקציה, וודאו שהיא מותאמת גיל. אם הם צופים בתוכנית כלשהי, צפו יחד איתם, וודאו שהתכנים תואמים את גילם ואת תפיסתכם הערכית כמשפחה.

שלישית, דברו עם ילדיכם. דברו איתם בשוטף. הילדים שלנו חכמים ורגישים. הימנעו מהסתרות ושתפו אותם, באופן מותאם גיל כמובן, למה שמתחולל פה.
ילדים עד גילאי יסודי, זקוקים להסברים פשוטים וקצרים: השוואה למשהו שהם מכירים והבטחה שהכל יהיה בסדר - ״זוכרת שבבית הספר המנהלת תרגלה אתכם ירידה למקלטים במצב של רעידת אדמה? אז גם כאן, אנחנו מתרגלים ירידה למקלט, כדי להיות בטוחים״, ״נכון שאנחנו מזהירים אותך לא לדבר עם זרים בגינות, כי לא כל האנשים טובים? אז הייתה פה חבורה של אנשים רעים, אבל הצבא גירש אותם משם, ועכשיו כל הילדים כבר בטוחים״.

ילדים מעט יותר בוגרים, סביב גיל חטיבה, ייתכן ויאתגרו אתכם בשאלות, היו מוכנים לתת להם הסברים מרגיעים, ועשו מאמץ להבין מה העובדות שהם יודעים, לעומת מה הם "מדמיינים" שקרה (ואז תקנו את הפרופורציות ואי הדיוקים). ילדים בגיל תיכון, לא רק יאתגרו אתכם בשאלות, אלא גם קרוב לוודאי יביעו דעה נוקבת לגבי מה שקורה. הקשיבו להם, תנו להם לעשות מולכם ונטילציה, והסבירו להם שהאחריות על המצב היא של מבוגרים, ושהם יכולים להיות שקטים כי המבוגרים מטפלים בזה וישמרו על כולנו בטוחים.

הכי חשוב - אל תתנו להם לגלות את הדברים בהפתעה. קחו אחריות על האופן (המבוקר!) בו הם נחפשים למימדי האירוע. הדיאלוג שתייצרו עמם, מרגע זה ממש, ישרת אתכם בניסיון לאמוד את מימדי הנזק בהמשך.

ד"ר אילן וולקוב | צילום: באדיבות המרכז הרפואי MINDME

ומה עושים אם פספסנו? והם בכל זאת נחשפו למראות ויזואליים קשים?

קודם כל, תנשמו. שחררו את האשמה, כי אחרת אין לכם שום סיכוי להשיג שליטה באירוע. לא משנה מה תעשו, בסופו של דבר הם חיים בתוך הדבר הזה, הם נולדו לתוכו, ובאופן בלתי נמנע נפשם תיאלץ לספוג חלקים ממה שקורה. ואז מה?

1. בררו, בעדינות, למה הם נחשפו. אם אפשר תבקשו לראות את התכנים.
2. לאחר מכן, הדגישו שהם בטוחים, והזכירו להם שאתם והחיילים שלנו עושים כל העת מאמצים שכל מטרתם היא לשמור עליהם בטוחים.
3. הבהירו שהחיילים הם לא דמויות עלומות. החיילים הם השכן מהקומה למעלה, הם האחיין, הם החבר מהעבודה. שהם אוהבים את הילדים שלנו באופן אישי, ובאופן אישי עושים הכול כדי לשמור עליהם. כמובן, שהם גם שומרים על עצמם.
4. תנו תוקף לתחושות שלהם. שאלו ״איך זה גורם לך להרגיש?״, אם התשובה היא – ״פחד״, הסכימו איתם שפחד זו תחושה לגיטימית להרגיש. אם הם אומרים ״זה לא עושה לי כלום״, תקפו את האומץ והיכולת שלהם להתמודד ולהכיל (וכמובן בהמשך עטפו אותם באהבה, כאילו ברור לכם שהם פוחדים ועוד איך פוחדים).
5. פנו זמן לשוחח איתם. באופן אקטיבי פנו זמן. החליטו ששלוש פעמים ביום, בשעות פחות או יותר קבועות מראש, אתם עוצרים הכול, יושבים מול הילד או הילדה, ושואלים אותם איך הם מרגישים ובאיזו אופן הדברים שהם ראו מעסיקים אותם כעת.

ולאורך כל הדרך, חבקו אותם. עטפו אותם באהבה, והשתדלו ככל הניתן לייצר להם שגרה ויציבות. ואל תחזרו על המשפט ״כשתגדל כבר לא יהיה צבא״. אולי גם זה נושא לכתבה אחרת.