למה כדאי שנפסיק להתערב להם - ואיך זה עלול להשפיע על הביטחון העצמי שלהם?
אנחנו נורא רוצים שיהיה להם קל, אז אנחנו נוטים לפתור להם את הבעיות כשקשה. אולי עכשיו זה עובד טוב, אבל הגיע הזמן שניתן להם כלים להתמודד
אנחנו רואים את הקטנצ'יק שלנו מנסה להרכיב פאזל או מנסה לצייר עיגול, צופים מהצד ומביטים לקושי שלהם בעיניים, הם נאבקים ואנחנו כל כך רוצים להקל עליהם, אז לשנייה אנחנו נכנסים לתמונה ובלי הודעה מוקדמת מבקשים לעזור או אולי לפתור להם את המשימה, "הנה, אולי תבדוק אם החלק הזה צריך להיות פה", אבל מי ביקש מכם בכלל להתערב?
אנחנו יודעים קשיים מהם, יודעים שצופה להם עוד דרך ארוכה, ורוצים להקל איפה שאפשר. אבל אם נקל עליהם עכשיו בדברים הקטנים כמו פאזל או לבישת חולצה, איך נלמד אותם להתמודד עם הקשיים הגדולים כשיגיעו? בשביל לתת להם כלים להתמודד עלינו לאפשר זאת בדברים הקטנים, גם אלו שנוכל לחלץ אותם מהם בשניות.
בזמן התמודדות ייתכן שהם ינסו לעשות משהו שוב ושוב, ישתדלו, יאבקו, ישנו אסטרטגיות תוך כדי ניסיון ואולי בסוף גם לא יצליחו, ואנחנו רק רוצים להקל עליהם, יודעים כבר את התשובה אז למה שלא ניתן להם אותה ונקצר להם את הדרך? הילדים שלנו לא צריכים קיצורי דרך, הלמידה שלהם קורית בזמן הניסיון, הקושי והתהייה, וכשאנחנו מהצד מתערבים ומקלים, אנחנו בעצם מקשים עליהם ללמוד, להתפתח, לחוות ולקבל עוד קצת עצמאות וביטחון עצמי.
וגם אם הם מתקשים ומוותרים, אנחנו לא נגיש להם את הפתרון על מגש. נוכל לעודד אותם לחזור להתמודד ולתת דחיפה או רעיון ונזכיר להם שאנחנו פה לתמוך, אבל נזכור שזו לא התמודדות שלנו.
אז כשבבוקר אתם מתחילים להתארגן והם רוצים לשים לבד את הנעליים, אנחנו לא נרוץ אליהם ונשים להם אותם בעצמנו כי ראינו שהם מתקשים ואנחנו נורא ממהרים לצאת, אלא נבקש מהם להתחיל במלאכת הנעילה כמה דקות קודם לפני שבאמת תכננו לצאת. ככה ניתן להם את הזמן להתנסות ולהגיע לתשובות לבד, ואולי נופתע לגלות שיש להם יכולות הרבה יותר מפותחות ממה שחשבנו, וכל מה שהיינו צריכים זה רק לתת להם את ההזדמנות.
וגם אם ברגע של קושי הם יקראו לנו, יבקשו שנציל אותם מהניסיון הכושל הזה כי הם פשוט לא יודעים איך לגשת אליו ולהתמודד, אנחנו עדיין לא נשלים את המלאכה עבורם, אלא ניתן דחיפה קטנה, נכוון וניתן להם להשלים את המשימה לבד.
אם נפתור כל דבר לילדים שלנו במהרה תוך מחשבה שאנחנו מקלים עליהם, ניקח מהם את הביטחון שהם מנסים לבנות ואת ההתפתחות שהם מנסים להשיג, אותו ביטחון שישרת אותם בעתיד שלא נהיה שם לעזור כשצריך, או שלא יהיו לנו את הכלים לפתור להם את הבעיות, וכל מה שיישאר לנו זה לתמוך ולדחוף מהצד.
כן נוכל להיות צופים מהצד, להריע כשצריך ולתמוך כשקשה, אבל המשימה היא שלהם ואנחנו צריכים לתת להם להוביל אותה.