"זה קרה בגללך": כיצד להתנהג כשהילד מאשים אתכם בכל דבר רע שקורה?

ישבת על הספה וקראת עיתון, ופתאום שמעת אותו צועק "זה הכול בגללך!", כשהגעת לראות מה קרה ובגלל מי גילית שכל המגדל שהוא בנה התרסק, ולרגע, רק לרגע, תהית את מי הוא האשים עד שהבנת שמדובר בך.

מהרגע שתינוק נולד, האחריות היא עלינו, באופן טבעי אנחנו אחראים לכל מכה שהם מקבלים ולכל תפרחת שתגיע. וכל האחריות על הבריאות הנפשית והפיזית שלהם היא באחריותנו ובשליטתנו, כי להם אין את הכלים להגן על עצמם ולכן באופן טבעי זה התפקיד הבלעדי שלנו.

הם לא יהיו חולים אם נשמור עליהם חמימים, מוגנים והיגייניים, לא יחבלו אם נשמור עליהם בזמן שהם על שידת ההחתלה או על המיטה ונמנע מהם סטרס אם ניגש אליהם כשהם בוכים.

אבל אז הם גדלים, ולא הכול בשליטתנו, כי הם רצים בבית ומשחקים באופן עצמאי, נכנסים לגן וגם מייצרים עולם רגשי שאנחנו לא ממש מעורבים בו, אבל עם העצמאות מגיעה האחריות, תחום שהם פחות יודעים לייחס לעצמם, ואם נאמר בכנות, גם אנחנו לא ממש יודעים לשחרר ממנו, פשוט כי זה כבר כל כך טבוע בנו. אנחנו רוצים שיהיה להם הכי קל ונוח שיש, וחלק מזה היא לקחת את האשמה על עצמנו במקום להציב להם מראה וללמד אותם שהגיע הזמן לקחת אחריות.

אנחנו מתקבעים במחשבה שכל מה שקשור אליהם הוא עלינו, אבל כשהם מתחילים לפתח יכולות עצמאיות, חלק מלשחרר זה גם ללמד אותם שהמעשים שלהם הם באחריותם. אנחנו כאן להדריך, לכוון, לטפל ולדאוג שהם ילכו בדרך שאנחנו מתווים להם, בחינוך שאנחנו שואפים אליו, אבל ככל שהם גדלים אנחנו מוסרים להם יותר תחומים לקבל עליהם עצמאות, ואם נלמד אותם שחלק מהעניין זה גם לפשל, וזה בסדר לקחת אחריות, הם ידעו גם לתקן ולהתקדם.

אז כשקורה משהו, שבכלל לא היה בזווית העין שלכם, וגם אם ממש רציתם לעזור ולא יכולתם, הם ירו לכיוונכם "זה הכול בגללך", כי הם רוצים את העצמאות אבל פחות את ההשלכות שנלוות אליה, ואת ההשלכות הם יחזירו לידיים שלכם גם כי פשוט זה מה שהם מכירים. אבל כאן יש לנו שתי אופציות, הראשונה לקחת את האחריות לידינו ולקבל את ההאשמה שאולי יכולנו למנוע מהם את עוגמת הנפש, אופציה שהיא לא אידאלית, כי לא תמיד תהיו שם וחלק מהחוויות של ילד הן גם ליפול, לטעות ולהתאכזב. האופציה השנייה היא ללמד אותם להתמודד עם אותן תחושות שהם כל כך מנסים להימנע מהן.

המטרה היא לא שנחזיר להם ונכעס, נאמר להם שזה באשמתם בכלל ואין לנו שום קשר למקרה, אלא נחכה שיעבור זעם, כי האכזבה היא ממילא גדולה באותו רגע, והתגובה שלהם היא הרצון להתנער ממה שקרה, וברגע שיירגעו, נהפוך את התחושות וההאשמות למילים, כאלה שיהיה להם יותר קל להכיל, נזכיר להם שעכשיו הם עצמאיים יותר, ואם הם רוצים לשחק או להכין לבד, הם צריכים לדעת שגם דברים לא ממש נעימים עלולים לקרות, כאלה שקצת יאכזבו אותם, ממש כמו שהם הרגישו לפני רגע.

כשהם ידעו עם איזה תחושות הם מתמודדים, ושהם אחראים אליהם, רק מהמקום הזה הם יוכלו לצמוח, להרים את הראש ולמצוא את הפתרונות.

הכותבת היא מנטורית להורים ויועצת שינה לגיל הרך