למה אנחנו מרגישים תמיד שאולי לא עשינו מספיק - ואיך זה שהמצפון מסרב ללכת לישון?

מהיום שאנחנו הופכים להורים, אנחנו במחשבה תמידית אם עשינו מספיק טוב, אם אנחנו מספיק תומכים בילד שלנו, ואיך נוכל להגן עליו כשאנחנו לא לידו.

אנחנו שואפים שיהיה להם את החיים הכי נוחים, את החברים הכי איכותיים ואת הצעצועים הכי שווים, וכשמשהו קצת זז ממקומו, עולמנו מתערער. אנחנו לוקחים על עצמנו את כל האחריות, פוצחים בחשבון נפש בלתי פוסק, בודקים איפה יכולנו לשנות כדי לאפשר להם את הטוב ביותר ושוכחים שיש דברים שהם פשוט לא בשליטתנו.

התחושה הזו שטופחת לנו על השכם, על הראש ובעיקר על הלב, נובעת מהאחריות שנולדה אצלנו ביחד עם התינוק, אחראים לחתל אותם, ואם בטעות הגיעה התפרחת זו לגמרי אשמתנו או אם התינוק קם עם נזלת, זה כי לא חיממנו לו מספיק את החדר, כי החיידקים בגן הם פשוט לא נתון שנכנס למשוואה. אבל אז הם גדלים, נכנסים לגן וחוזרים עם שפשוף, או עצובים כי ילד העליב אותם, וברגעים האלה אנחנו צריכים לזכור שכבר לא הכל בשליטתנו וזה הזמן פשוט לעשות את המיטב.

כשהם תינוקות הכול בידיים שלנו, הדאגה לתחושות שלהם, לטפל בהם כשהם לא בטוב, עייפים או רעבים, צריכים החלפה או מקלחת, אנחנו תומכים בהם בכל פן אפשרי. אבל ככל שהשנים עוברות, הם גדלים והאחריות עוברת לידיים שלהם לאט לאט, אבל אנחנו עדיין תקועים בתחושה שהכל תחת הכנפיים שלנו, ואולי אם נשנה משהו בהתנהלות שלנו נמנע מהם עוגמת נפש.

כשיש לנו כמה ילדים, חשבון הנפש מכפיל את עצמו, בודק אם אמרנו לילד לילה טוב כמו שצריך כשהשכבנו אותו לישון, או אם הקשבנו לילדה שלנו בזמן שהסבירה שהצעצוע שלה נשבר, והקטנצ'יק בזמן הזה זחל על הכסא ונפל, ואיך לא היינו שם לעצור את זה, כי בדיוק דיברנו עם הגדולה על הצעצוע שממילא אבוד, אז למה בכלל להכביר במילים? יכולנו בינתיים לעצור מהשן של התינוק להתנדנד. המחשבות פשוט לא עוצרות, והן באות בערמות בעיקר כשכולם כבר נכנסו לישון, בדיוק ברגע הזה שאנחנו אמורים לקחת לעצמנו.

חלק מההורות שלנו היא לחיות עם המצפון הזה שמסרב ללכת לישון, לעצור שנייה ולתת לנו לנשום, להרגיש שאולי הכול בסדר, אבל אם נעצור וננסה להרדים אותו אולי נפספס, את הצורך של הילד שלנו לעזרה, לתמיכה. המצפון נמצא שם כדי להזכיר לנו שאנחנו צריכים להיות ערניים, כי ככל שהם גדלים יש לנו פחות סימנים לדעת מה הצרכים שלהם, האחריות כבר בידיים שלהם ועכשיו מה שנשאר לנו הוא ללקט פיסות של מידע כדי לדעת איפה לתת כתף, לאפשר עצמאות והתפתחות, לתת להם ליפול אבל להיות שם לעזור להם לקום.

אז לא תמיד נעלה על הצרכים שלהם, לפעמים נלך ליד ולפעמים נקלע, לפעמים גם אולי נפספס, אבל כל עוד אנחנו ערניים, מתקשרים ותומכים, אנחנו נזכור שסך הכול מה שנשאר לנו זה להיות הכי טוב שלנו, וזה יהיה הכי טוב עבורם.

הכותבת היא מנטורית להורים ויועצת שינה לגיל הרך