אני אמא שונה לכל ילד, גם אני לומדת עם הניסיון

כמעט בכל משפחה מרובת ילדים עולה נושא הקיפוח. נכון! אני מודה, אני כאמא, מתפתחת ולכן גם היחס לכל ילד הוא שונה

זמן צפייה: 02:49

ביום חמישי האחרון בן אחד שלי אמר לבן שני, "אמא הבטיחה שכאשר יהיה לי רישיון היא תתן לי את הרכב בימי שישי בשביל שאסע לבית הספר". השני נדלק, "מה באמת? רק לי לא נתנו, נסעתי באוטובוס כל יום". ואני שהכל הופנה אליי, ברגע הראשון הרגשתי רע . למה לא נתתי לו את הרכב? אולי גם לשני אני לא צריכה לתת?
אחרי שהתעשתי, הבנתי שאין מצב - אני לא נכנעת לזה.

קודם כל ביננו, ביני ובנכם, אני זוכרת, ממש זוכרת היטב שכן נתתי לו את הרכב לבית הספר. אבל נניח לרגע שלא.
דבר שני, גם אם לא, היום המצב שונה. אני במקום אחר, ומרגישה שאני רוצה לעזור לקטן להגיע ביתר קלות לבית הספר. האם בגלל שלא נתתי לאחד לא אתן גם לשני? האם בשביל שאחד ירגיש טוב, אגרום לשני להרגיש רע? והאם אני כהורה, צריכה להיות כל הזמן עם יד על הדופק ולשקול, ממש על המאזניים, באופן שווה את הנתינה והמעשים שלי מול ילדיי?

צריך להבין, שכדי שיהיה מישהו שמרגיש מקופח, צריך שיהיה מישהו מנגד שמרגיש שהוא מקפח. ואז יש לנו שניים לטנגו, והמשחק שהתחיל בקטנה יכול לגדול ולהתעצם ולהגיע לממדים מפלצתיים.

תימור בלן, בן זוגה של בת אל, טוען שהוריו יוצאים מגדרם כדי לשמור על משטר שוויון קומוניסטי. כל מה שהם נותנים לאחד הם מיד נותנים לשני והם מקפידים מאד על שוויון. אז לדעתי, הם בפירוש יוצאים מגדרם. אני כאמא חושבת ומאמינה שלכל ילד יש צרכים שונים, מבנה אישיות שונה. וגם אני כאמא, כל הזמן משתנה, מתפתחת ומתבגרת ולכן אני לגמרי לא יכולה להיות זהה בנתינה שלי, ולפיכך גם ההתנהגות מול כל אחד היא שונה.

ילדים
אני כאמא כל הזמן משתנה, לפיכך ההתנהגות שלי מול ילדי שונה

הילדים הגדולים שלי למשל, טוענים כל הזמן שהקטן שלי הוא לא מחונך, ושאני לא מקפידה איתו כפי שהקפדתי איתם. נכון! אני מודה. איתם, הייתי אמא צעירה שלמדה להיות אמא והתנסתה, ואיתו אני אמא הרבה יותר מנוסה, אמא שלמדה מהטעויות של עצמה.

אצל אמא שלי למשל ישנם הרבה אחים במשפחה, כאשר שומעים את הבת הבכורה מספרת על סבתא שלי ואת אמא שלי מדברת על סבתא שלי, נדמה שמדובר בשתי נשים שונות.

מאין מגיעה תחושה של קיפוח אצל בני אדם, קטנים כגדולים?

למיטב הבנתי, זוהי תחושה, רטט, שחווינו עוד בילדותינו הצעירה. אולי אחד ההורים שחווה קיפוח העביר את הרטט הלאה שלא במודע אל ילדו. הרטט נמצא בתת המודע וכבר נאמר: "עד שלא תהפוך את תת המודע שלך למודע, הוא ינהל את חייך ואתה תקרא לזה גורל." (קארל יונג).

כלומר צריך לחיות במודעות, לזהות את הרגש, ולהבין שהרגש הזה הוא שמנהל את חיינו ואנו צריכים להיפטר ממנו. אלא אם כן הוא משרת אותנו, עוזר לנו להשיג את מה שבדרך אחרת לא היינו מצליחים, ואז אין שום סיבה בעולם להיפטר ממנו. הרטט הזה משכפל את עצמו ומופיע כל הזמן בכל מיני סיטואציות בחיים: מול האחים, מול ההורים, בעבודה מול הבוס או עובדים אחרים, בחיי הנישואים וכדומה.

ההורה שמאמין שצריך לנהוג בשוויון, מנסה לעשות הכל בכדי למנוע מילדו המקופח להרגיש כך, ובעצם קורה דבר הפוך: ככל שננסה לרצות יותר את המקופח, נעצים את תחושתו. ככל שניתן לו יותר, הוא יבין שהמקום הזה משרת אותו היטב ולא ירצה להיפרד ממנו. ככל שהסיטואציה תהיה יותר מורכבת, כך בהתאם גם המניפולציה הרגשית עד למצב של ברוגז עם האמא ועם כל המשפחה, למשך שנה - כפי שהוצג במשפחה של ליאת.

אמא וילד
ככל שננסה לרצות יותר את המקופח, נעצים את תחושתו

תשומת לב יתר, נתינת יתר, לא תרפא אף אחד מתחושת קיפוח. אם נחזור לסיטואציה שלי מול בניי , השיקול שאקח אם לתת לבני את הרכב לבית ספר או לא , לא תהיה קשורה כלל לתחושה הקיפוח של הבן השני. בעצם זה שלא אכנע מאידך, אך מצד שני אמשיך להראות לו אהבה, ולהיות שלמה עם ההחלטה שלי, אעזור לו להיפטר ממה שלא דרוש לו בחייו. השיקולים שלי לתת את הרכב או לא, יהיו שונים לגמרי והם אלה שיכריעו.

ענת שניידר היא אמא לארבעה ילדים, מנחת מעגלי נשים ובעלת בלוג בסלונה בשם "תובנות ועוד"

מיכל צפיר
לצפייה בפרק האחרון של שש אמהות

רונית ברש
האם לתת לילדים לעשות טעויות?

שש אימהות
6 אימהות מחכות לכם בפייסבוק