ילדיכם אינם שייכים לכם, למדו להיות שם בשבילם ללא ציפיות
לא משנה בני כמה אנחנו, מילה אחת של הורינו, יכולה לבנות או להרוס אותנו. ענת שניידר קוראת לנו להיות שם בלי שיפוטיות
״ילדכם חיים עמכם אך אינם שיכים לכם, תנו לילדכם את אהבתכם אך לא את מחשבותיכם, כי להם הגיגיהם.״ ג׳ובראן חליל ג׳ובראן.
השבוע התקיים בביתי מעגל נשים, כשהנושא היה אושר.
רוב הנשים דיברו על ההקשר של ילדים ואושר, זה כמעט תמיד מגיע ביחד. גם נשים שאין להן ילדים, מדברות על ילדים כאושר, בהקשר של אחיינים, או ילדים כמושא וכמשהו שכדאי לשאוף אליו.
תוך כדי שיחה ושיתוף, הדהדו מאד חזק בתוך החדר רגעי אכזבה שיש לנו מהילדים, ציפיות שיש לנו מהם, וחוסר התקשורת בין הורים וילדים. נשאלת השאלה, מה קורה לנו ברגע שהצפיות אינן מתממשות?
במהלך השיתופים של הנשים, חדרה להבנתי תובנה שאולי היא בנאלית, ואולי כולם יודעים עליה, אבל היא צריכה להיאמר: לא משנה באיזה גיל אנחנו, מילה אחת של הורינו, יכולה לבנות אותנו או להרוס אותנו, או לפחות להרוס לנו את היום. תמיד חשוב לנו לשמוע מהורינו מילה טובה, ועידוד, תמיד חשוב לנו להרגיש שאנחנו ילדים טובים, שאנחנו מרצים את הורינו ושהורינו אוהבים אותנו.
בתחילה הבנתי את זה מהצד של בת להוריה - כמה מילה טובה מאמא שלי, או טון דיבורה בשיחה על כל נושא, משפיע עליי. כמה חשוב לי שהיא תשמע על ההישגים שלי, שלא תדע על הפשלות שלי. אני רוצה להיות ילדה טובה. יותר מזה, אני רוצה שהיא תגיד את זה או לפחות תנגן את זה בקולה.
כאשר זה לא קורה ואני שומעת אחרת , אני יודעת כמה זה מתסכל אותי. התסכול הזה מרחיק אותי ממנה וגורם לי לחשוב פעמיים אם בכלל להמשיך לספר לה. עדין, גם בגילי המופלג, ואחרי כל כך הרבה עבודת מודעות שאני מתרגלת עם עצמי, הצורך, הרצון לדבר עם ההורים קיים תמיד, אך הפחד מהתגובות מונע את זה פעמים רבות.
אחרי שהבנתי את זה מהצד הזה של המטבע הסתכלתי על זה מצד של אמא לילדים. הבנתי כמה טעויות אני יכולה למנוע אם רק אפנים את זה פנימה עמוק ואשתמש בידע הזה במערכת היחסים שלי עם ילדיי. שאלמד להיות קול שנעים לילדיי לשמוע. גם כאשר אומר דברים קשים, אומר אותם בטון משוחרר מציפיות, קול שנוטע בהם ביטחון, שנותן להם להבין שאני כאן בשבילם, שהם לא לבד. קול שמקבל את זה שהם ישות נפרדת ממני, ויש להם את המחשבות שלהם, והדרך שלהם.
זה עניין לא פשוט בכלל. הרי הדבר הראשון שאני כאמא חושבת זה שהם שלי ואני קובעת. רחיק סלימאן נגעה לליבי מאוד כאשר הגיעה לשיחת התייעצות עם אמא שלה. אפשר היה לשמוע בפירוש את טון האכזבה של האם מבתה על זה שבחרה בדרך אחרת. את ה״אמרתי לך״ המפורסם של מרבית ההורים.
אני חושבת על עצמי, ביחסים עם ילדיי כמה פעמים הייתי שם עם ה״אמרתי לך״ הזה. כמה פעמים בטח השארתי אותם מאוכזבים בודדים עצובים וחסרי ביטחון, וכמה זה הרחיק אותם ממני. כמו שהוסיפה רחיק, ייסורי מצפון הינם חלק בלתי נפרד מהאימהות. זה נכון , אלא אם כן מבינים שבכל רגע ניתן לתקן.
צריך להבין על מה יושבים אותם ייסורי מצפון , על איזה חלק באישיות שלנו. ברגע שמבינים את זה, משם ניתן לשנות.
אז אפשר להתחיל לנהל את ייסורי המצפון ולא לתת להם לנהל את מערכות היחסים עם הילדים ובכלל. אני מאמינה שילדיי ירצו לשמוע את דעתי בכל גיל. ייתכן, וקרוב לוודאי שלא יקשיבו ויעשו מה שהם חושבים לנכון, אך אם אשדר להם שדעתם היא הקובעת, הם ימשיכו לשתף אותי.
זה הדבר החשוב, שתהיה תקשורת ומערכת יחסים של הידברות, שאדע מה קורה איתם, בדיוק כפי שאני, בכל גיל, ארצה לשמוע את דעתה של אמי.
גם אם לא אקשיב לה.
ענת שניידר היא אמא לארבעה ילדים, מנחת מעגלי נשים ובעלת בלוג בסלונה בשם "תובנות ועוד"
