לא תאמיני, אבל יש דבר כזה - תסמונת פוסט טראומטית אחרי לידה

תשעה חודשים של המתנה, עשית סקר לגבי חדרי לידה ומחלקת יולדות, ביררת עם החברות שלך היכן ילדו, הייתם בקורס הכנה ללידה, התלבטת לגבי אפידורל, תכננת להניק מהרגע הראשון...

בלידה הראשונה והשנייה הגעת עם צירים, נכנסת לחדר לידה בלידה פעילה, המיילדת הייתה מכילה ותומכת, ללא צורך בתפרים, ילדת בדיוק כפי שתכננת, האשפוז היה קצר ומושלם, "אפס הפרדה"...

כנשים הרות וכרופאות מטפלות יש לנו ציפיות רבות כיצד היינו רוצות שמהלך ההריון והלידה יתנהלו; כל ביקור אצל רופאה מטפלת, כל בדיקת דם ואולטרסאונד מעמתת אותנו עם התלבטויות, פחדים והרבה החלטות.

בניגוד להרבה "מפגשים" אחרים ברפואה, לידה נתפסת כאירוע משמח ובריא שבסופה יילוד חדש המביא עימו הרבה אושר ליולדת ולמשפחה. לעיתים המציאות קצת שונה מכפי שדמיינו אותה; ממצא חדש באולטרסאונד הדורש בירור, דיקור מי שפיר לא תקין, הצורך ביילוד מוקדם, ירידת מים מקוניאלים, שמט חבל הטבור, ניתוח קיסרי בהול בשל מצוקת עובר בניטור או כל דילמות מורכבות אחרות.

כצוות רפואי אנו נדרשים פעמים רבות להגיב במהרה, לקבל החלטות או לבצע פעולות בהולות תוך כדי הסבר קצר למטופלת; גם כשניתנת הסכמה מדעת, לעיתים ההרגשה האישית של המטופלת היא כי זכות הבחירה שלה "נלקחה" ממנה בשל הנסיבות. גם אם קבלת ההחלטות היא ברורה ובסוף נולד תינוק בריא, תפיסתה האישית של המטופלת לגבי האירועים היא ככל הנראה המכרעת בחוויית הלידה.

אחד מגורמי הסיכון החשובים הם נשים שחוו טראומה בעברן, בין אם מדובר בטראומה הקשורה באלימות או תקיפה מינית לבין טראומה בלידה קודמת שלא טופלה בסמוך ללידה הקודמת
בשנים האחרונות אנו עדים יותר ויותר לעיסוק בתסמונת הנקראת POST PARTUM PTSD (תסמונת פוסט טראומטית לאחר לידה), עד כה דובר בעיקר על דכאון שלאחר לידה אך מחקרים מציגים כי תסמונת זו מאובחנת ב כ 3% מהיולדות, אבל נראה כי מדובר בתת אבחון והאחוזים מעט גבוהים יותר.

למי זה יכול לקרות?

כל אשה יכולה לחוות את הלידה כטראומה; מחקרים מראים כי ישנן נשים הנמצאות בסיכון גבוה יותר. גורמי הסיכון מתחלקים למהלך ההיריון כמו: דכאון במהלך הלידה, נשים שאובחנו עם פחד מהריון או לידה (טוקופוביה), הריון בסיכון שהצריך מעקב והתערבויות מעבר להריון הממוצע.

גורמי סיכון נוספים קשורים במהלך הלידה עצמה: חווית לידה שלילת, ניתוח קיסרי לא מתוכנן, חוסר תמיכה במהלך הלידה של המלווים והצוות.

אחד מגורמי הסיכון החשובים הם נשים שחוו טראומה בעברן, בין אם מדובר בטראומה הקשורה באלימות או תקיפה מינית לבין טראומה בלידה קודמת שלא טופלה בסמוך ללידה הקודמת. נשים אלו לעיתים חוות ניתוק במהלך הלידה על מנת לא לחוש כאב שיכול להוות טריגר לזיכרון של טראומה בעברה.

מהם התסמינים?

מדובר על רצף של תסמינים, המרכזית היא בעיית שינה (נכון, תינוק חדש בבית הוא סיבה טובה למחסור בשינה אך הכוונה להימנעות משינה או קושי בהרדמות גם כשישנה אפשרות). כמו כן, עוררות יתר, דריכות ותגובת בהלה, התקפי כעס ועצבנות ומחשבות חוזרות על הלידה עד כדי אובססיה וחרדה.

תסמינים אלו קיימים במשך חודש ויותר לאחר הלידה, לעיתים הם לא מופיעים מיד לאחר הלידה ועתידים להתבטא במלוא עוצמתם אפילו שנה לאחר הלידה.

חשוב להבחין בין דכאון לאחר לידה לתסמונת פוסט טראומטית, הם אומנם קשורים זה בזה אך בעוד דכאון אחר לידה קשור בחוסר תפקוד ומצב רוח ירוד, פוסט טראומה קשור בעיסוק חוזר בלידה עצמה ובשחזור תחושת חוסר השליטה והכאב. פעמים רבות נראה כי הנשים מתפקדות היטב לנוכח האחריות החדשה אך מתקשות להרפות מחוויית הלידה.

מדוע חשוב לשים לב?

בניגוד לדעה הרווחת, ש"זה פשוט יעבור", "לכולן יש סיפורים לאחר הלידה" ו"לכולן קשה לאחר הלידה", בדומה לתסמונות פוסט טראומטיות לאחר קרב, לחימה או טראומות אחרות התופעה אינה חולפת בעצמה ועתידה להחמיר ואף להופיע בהריון ובלידה הבאים.

התסמינים הללו עתידים לגרום לחוסר תפקוד מוחלט בהמשך, לבידוד משפחתי-חברתי, להתכנסות עצמית וחרדה ביצועית, קושי להקשר לתינוק החדש או לתפקד כהורה ובהמשך ניתוק נפשי בעת מצבי לחץ, דכאון, חרדה, התמכרות ואובדנות.

הטיפול

כמו כל דבר ברפואה, בשלב הראשוני זיהוי נשים הנמצאות בסיכון. כחלק ממעקב ההיריון חשוב מאוד לייצר שיח פתוח בין הרופאה למטופלת לגבי חששות ומה עתיד לבוא. למטופלות לעיתים קשה לדבר על טראומות עבר מתוך הרצון להשכיח את האירועים הללו, אך הכלי חשוב ויעיל למניעת טראומה חוזרת הוא להציף את אירועי העבר ולנסות להקנות כלים להתמודדות והפנייה לגורמים מקצועיים כמו פסיכולוגים, מטפלים, או דולות היכולים להוות מוקד כח ומתווך רגשי בזמן ההיריון והלידה.

חשוב מאוד לנסות לייצר תיאום ציפיות בין החוויה אותה את מבקשת לייצר בלידה לבין האירועים שעלולים להתרחש בלידה ולנסות מראש לדבר עליהם עם המלווים על מנת לייצר תחושת שליטה. כצוות מטפל אנו מנסים להיות קשובים וגמישים במהלך המפגש בבית החולים, אך על מנת לייצר דיאלוג והכלה חשוב לנסות לשתף אותנו בתחושות ולקיים תחושת שותפות בקבלת ההחלטות.

התסמינים הללו עתידים לגרום לחוסר תפקוד מוחלט בהמשך, לבידוד משפחתי-חברתי, להתכנסות עצמית וחרדה ביצועית, קושי להקשר לתינוק החדש ועוד
מעל הכל העיבוד הרגשי לאחר הלידה הוא החשוב ביותר וככל שיעשה סמוך ללידה עצמה, כך הסיכוי להחלמה ולחזרה לשגרה בהקדם ישתפר; כיוון שכל אשה יכולה לחוות את הלידה כטראומה, נשים עם גורמי הסיכון מאותרות טוב יותר או לחלופין נמצאות עם מקורות תמיכה מלכתחילה, דווקא קל לפספס את אותן נשים אחרות.

כצוות אנו לעיתים מנהלים שיחות לאחר הלידה, לרוב כאשר ישנם סיבוכים או ניתוחים בהולים בהם לא היה זמן רב להסביר טרם חדר ניתוח. פעמים רבות אירועים הנתפסים עבורנו כצוות כשגרתיים או כקלים יכולים להיתפס אצל המטופלות כאירוע חריג וטראומתי או כטריגר לשחזור טראומה מעברה ולהחוות כפגיעה בחווייתה האישית.

על כן חשוב מאוד שאתן כמטופלות תבקשו עוד בזמן האשפוז לייצר שיח עם הצוות הרפואי והסיעודי לגבי מהלך הלידה או האשפוז. ברשות רוב המחלקות קיים כיום מערך תמיכה נפשית הכולל שירות סוציאלי-פסיכולוגי היכול להקל ולהוות פלטפורמה לעיבוד רגשי ראשוני ולייעץ לגבי המשך מעקב וכלים להתמודדות לאחר האשפוז.

כנשים, הציפייה של החברה היא לשמוח ולתפקד מיד לאחר הלידה למרות כל החוויות והקושי שלעיתים כרוכים בהריון ובלידה. כאשה וכרופאה אני מפצירה בך לא לשכוח שלמרות ואולי דווקא בשל היותך אמא, את עדיין מטופלת והתפקיד שלנו ושלך לדאוג לך ולבריאותך הפיסית והנפשית גם לאחר הלידה.

הכותבת היא ד"ר מאיה בן ציון, מתמחה באגף גניקולוגיה ומיילדות, בי"ח מאיר