ביי לחיתולים! איך תעשו את זה בצורה הכי טבעית?

הי לריסה,
קוראים לי גאיה, ואני אמא גאה לשקד בת השנה. אני קוראת המון חומרים ושומעת על לא מעט שיטות של גמילה מחיתולים, רציתי לבדוק האם יש דרך כלשהי לגמילה כמה שיותר טבעית?

הי גאיה יקרה,
המשפט הכי נפוץ של משפחה שמגיעה אליי לייעוצי גמילה הוא, "בבקשה תעזרי לי לגמול את הילד מבלי לשרוט אותו". משפט קצת מפחיד לשמוע. כמה אחריות... התחלתי קצת לחשוב עם עצמי על הסיבה שזו הגישה לכל העניין. בשנים האחרונות התפתחו כל כך הרבה גישות לנושא של גמילה מחיתולים ויש הרבה שיטות רק כדי לצלוח את התהליך עם כמה שפחות נזקים.

אכן תהליך גמילה מחיתולים אינו תהליך טבעי. למה? כי בטבע אין חיתולים. פשוט, לא? תינוקות באפריקה, הודו וסין וגם אבות אבותינו גדלו בלי חיתולים. בטבע, בעלי החיים לא עושים את צרכיהם על עצמם ובמקום שבו הם נמצאים אלא, במקום מוצנע. השימוש בחיתולים מנוון יכולת טבעית זו, ומכאן שתהליך הגמילה אינו טבעי. אחת הלקוחות שלי אמרה לי פעם שגמילה מחיתולים זה כמו ללמד את הילד משהו שכל כך התאמצנו שהוא ישכח...

אז איך למעשה גומלים ילד מחיתולים בצורה הכי טבעית שאפשר?

מתחילים איתנו - חשוב להבין שילדים הם כמו ספוג, הם קולטים מאיתנו באמת הכל. מה שנשדר להם על התהליך, זה מה שהם יספגו ממנו. מכאן למעשה הכל מתחיל.

תקשורת ודוגמא אישית - אין כמו ללמוד על העולם בדרך הזו. מדיניות דלת פתוחה בשירותים והכי חשוב, פשוט להתחיל לספר שזה מה שקורה וזה מה שאתם עושים.

פיתוח מודעות - חיתולים חד פעמיים סופגים נוזלים כמעט באופן מידי. על פני העור שלנו ישנם קולטנים שתפקידם לשדר למוח תחושת רטיבות באם קיימת, המוח מפרש זאת כתחושת חוסר נעימות והסיבה לכך היא כי תהליך נידוף הוא תהליך שלוקח אנרגיה מהסביבה שלו ואנחנו בתור יצורים עם דם חם לא אוהבים את זה. ילד שגדל עם חיתול, כשמגיעים לגיל הגמילה, לא כל כך מבין מה רוצים ממנו בהקשר של פיפי, כי פיפי נתפס אצלו כמשהו "לא רטוב". הפתרון: לאפשר חצי שעה עד שעה ביום להיות בלי חיתול. אפשר בעירום או עם תחתונים. זה בריא גם לתפרחות, גם לפיתוח מודעות עצמית כי כך ניתן לבחון את האזור, זה גם בריא יותר מבחינה מוטורית. כמובן שהתקשורת פה חשובה גם כן.

התהליך הוא טבעי וכך צריך להתייחס אליו. גם לנו יש הפרשות וכשם שאנחנו לא מקבלים תרועות ניצחון בכל פעם שאנחנו הולכים לשירותים, כך אני גם לא ממליצה על שיטת הפיפי, קקי פרס. אני ארחיב: מתן תשומת לב כה מיוחדת לעניין הזה (ובעצם לכל עניין), יוצרת סביבו התניה. ברגע שתשומת הלב מתחלקת, זה מוביל פתח לרגרסיות בתהליך. רק לא מזמן סיימתי תהליך ליווי גמילה עם ילד בן 3 שפשוט לא רצה יותר לעשות בסיר החל מהרגע שאחיו הקטן נולד, למה? כי שיטת הגמילה הייתה מותנית בהמון תשומת לב, כעת תשומת הלב מתחלקת וכדי לקבלה בחזרה, הילד "חוזר אחורה". באותה מידה אנחנו כמובן גם לא כועסים אם מתפספס כי זהו חלק מתהליך הלמידה.

אין לחץ או כפייה- גם לא של הגננת. נראה אתכם יושבים בשירותים כשמפעילים עליכם לחץ מטאורי לעשות... מדמיינים? באותה מידה, כל ילד הוא באמת בפני עצמו ואין תהליך זהה לכל הילדים. ישנם קווים מנחים אבל בשורה תחתונה כל ילד הוא עולם ומלואו ואין צורך גם להשוות בין ילד אחד למשנהו. חשוב גם ללכת לפי קצב ההתקדמות שלו ולכן אני ממליצה על תהליך הדרגתי. תהליך שיוצר מידה כזו או אחרת של תסכול, טרטור וטרחה, זה בדיוק אותו מסר שעובר גם לילד.

מה שלא יהיה אל תשכחו לשדר נינוחות וקלילות וכמובן לסמוך על ילדכם.

רוצים לקרוא את הטור של לריסה גינת במלואו? רוצים לקרוא את שאר טורי המומחים של "הורים וילדים" בשלל נושאים הקשורים להיריון, לידה והורות?
התקשרו למוקד המינויים שלנו בטלפון 08-9999410 ותוכלו לקבל גיליון חינם!