מיניות וילדים: פות ופושפוש, פין ובולבול - חלק א׳
הרבה הורים נבוכים לדבר עם הילדים על אברי המין שלהם והנושא הופך לטאבו בבית רבים. מדוע כן חשוב לדבר איתם בפתיחות ובכנות ובאיזה גילאים אומרים מה?
"שם למטה״, ״מה שיש לה בין הרגליים״, ״הקטן שלו״, אלה הם רק חלק מהדרכים היצירתיות שאנחנו מוציאים כפתרון חלופי לשמות של איברי המין של הילדים שלנו - וזה עוד המקרה הטוב בו אנחנו נותנים התייחסות כלשהי לאברי המין של הילדים שלנו ומאפשרים את קיומם בשיח שלנו.
אבל ״הפושפוש״ ו״הבולבול״ אינם עוזרים לילדים שלנו להבין מה באמת יש להם בין הרגליים, מה תפקידו, מה מבנהו, בשביל מה קיים, איך התחושה בו והאם תחושה כזו או אחרת היא נורמלית?
כך יושבת איתי בקלניקה, חסרת אונים כמעט לגמרי, אמא לילד כבן חמש וחצי כי הבן שלה שאל אותה, ״מה זה הכדורים האלה שיש ליד הבולבול למטה?״. היא מוצאת את עצמה נבוכה מלדבר ״על המקום האינטימי שלו״ וגם אבודה כי, ״מה אני יכולה להסביר לו על זה?״.
עברה לי בראש מחשבה, שהעציבה אותי, האם האמא הזו, אישה משכילה ונבונה, מתפקדת היטב בעבודתה ומנהלת ללא קושי משק בית וחיי משפחה, יודעת להגיד בבירור לעצמה, בינה לבינה, מהם ״הכדורים האלה״ בבולבול של הבן שלה. הרי גם היא עצמה אולי גדלה לצד התפיסה שלא מדברים עם ילדים על איברי המין ואיכשהו במהלך השנים גילתה על המבנה הפיזיולוגי ועל התחושה במגע ועל הפונקציונליות, גם אודות איבר המין שלה עצמה וגם אודות זה של הבן והגבר.
מסיבות היסטוריות התפתחותיות שאין כאן המקום להיכנס אליהן, רווחה לה לאורך שנים התפיסה, שעודנה חיה ובועטת, שאיברי מין הם נחלת עיסוקם של מבוגרים בלבד, כשילד לא יכול או לא צריך להתעסק באיבר מינו או באיברי מין בכלל, להבין אודותם ואחת כמה וכמה לדבר על זה עם הוריו. הציפייה בתפיסה זו היא כי בבוא העת, כשיגדל ויצטרך, הוא ידע כבר בעצמו.
אבל בשרשרת הלוגית הזו חסרה חוליה- איך ידע בעצמו? מאיפה ירכוש את הידע הזה ואיך יקבל בטחון בידע הזה?מי שיקפוץ על ההזדמנות לספר וללמד את הילד והילדה, המתבגרים והגדלים שלנו, על איבר המין שלהם ועל איבר המין של בן/בת הזוג שלהם, היא הפורנוגרפיה או ילדים גדולים אחרים שרכשו כבר את הידע הזה באופן כלשהו; ואולי באופן שאנחנו לא הינו שמחים שהילד שלנו ירכוש.
בתחילת דבריי כאן ציינתי שהכינויים השונים לאיברי המין של הבן או הבת, שההורים או צוות הגננות והסייעות בפעוטונים ובגנים, משתמשים בהם כדי לא לקרוא לפות בשמו ולפין בשמו, היא עוד המקרה הטוב של ההתייחסות לאברי המין בפני הילדים. וזאת, כאמור, כי איבר המין מקבל קיום, אומנם קיום מעורפל ולא ברור, אבל בכל זאת הוא קיים בשיח.
אל תתעלמו מאברי המין
המקרה הפחות טוב הוא למעשה התעלמות מוחלטת של ההורים מקיומו של איבר מין אצל הילד שלהם. בגישה הורית זו הילד או הילדה גדלים עם משהו שהם רואים בגוף שלהם, חשים בו תחושה כלשהי, מבינים שהוא נמצא שם, מבינים שהוא שונה מזה של האחות או של האח, אבל קיומו של המשהו הזה שקיים לו בגוף, משמעותו, תפקידו והתחושות בו, מעולם לא זכו לאיזכור או ליחס כלשהו, לא מאמא ולא מאבא.
אני נפגשת, לצערי, עם לא מעט נשים וגברים הפונים לטיפול מיני בבגרותם בשל מה שנראה כמו ההשלכות השונות של החוסר התייחסות ההורית הזו לאיבר מינם כשהיו ילדים או בשל ההשלכות למיניהן של היחס הנבוך והמתחמק כלפי ״הלמטה״ שלהם מצד הוריהם בילדותם. הם פונים לטיפול עם תחושות פחד ובהלה מהמקום הזה שם בין הרגליים, עם תחושת חרדה וחוסר וודאות סביב ״מה באמת קורה שם״?
אני ממליצה לנו ההורים לאפשר לילדים שלנו לרכוש ולהפנים שתי חוויות נפשיות חשובות בבריאות הנפשית בכלל וסביב נושא איברי המין בפרט, כבר מגיל צעיר:
חוויית הבעלות של הילד או הילדה על גופו או על גופה, על כל מרכיביו השונים של הגוף, מפתחת תחושת שייכות ושליטה: אם אני ״הבעלים של״, הרי שכל זה שלי, בשליטתי, ואני רגוע.
תחושת החיבור אל מה ששלי, בלי ניתוקים של חלקי גוף מסויימים מחוויה זו של שייכות ובעלות, מאפשרת לילד או לילדה שלנו לתהות אודות האיבר, לחקור, להסתקרן ולשאול שאלות וכך לרכוש ידע, להתפתח ולהרגיש רגוע ובטוח מעצם קיומה של האפשרות לחקור ולקבל תשובות.
כל אלה- חוויית השליטה, החיבור, יכולת הבחירה וקבלת השלם כמו שהוא - הן חוויות שיהיו כה נחוצות לילד או לילדה שלנו במהלך התבגרותם וכשיגיעו לבגרותם כדי שיצליחו לחוות מהעונג, ההנאה, הכיף והמשחקיות שיכולים להתלוות לאיברי מינם, לאיברי מינם של בני/בנות הזוג שלהם בבוא העת ומהמיניות בשלמותה בלא אשמה וחרדה. בחלקה השני של הכתבה, אעסוק בהיבטים פרקטיים יותר להשגת תהליכים נפשיים חשובים אלה בקרב ילדינו.