השיטה ללמד ילדים להתגבר על מכשולים

מרב מילר: להיות הורה זו משימה, שלא לומר עבודה. יש כאלה שעושים מזה קריירה ויש כאלה שעבורם זו שליחות. כך או כך, לאף הורה לא קל לראות את הילדים שלו מתמודדים עם קשיים. מתי אנחנו צריכים להתערב ולסייע ומתי לתת להם להתמודד?

דני עמית: "בתחום ההורות והחינוך עולה לא פעם השאלה מה תפקיד ההורה בהתמודדות עם קשיים של הילדים. עד כמה לתת להם לשבור את הראש וללמוד מטעויות, או לעזור להם, אבל להסתכן בלהפוך להורה מפנק או מגונן מידיי?

 

יש הורים שמתערבים הרבה פעמים שלא לצורך, ולעתים אף גורמים נזק בהתערבות. מצד שני, יש הורים שלא מתערבים גם כשצריך וגם בכך נגרם נזק לילדים.

על הרצף ההורי יש שני קטבים:  בצד אחד, הגנת יתר, ומהצד השני, הזנחה.

פעמים רבות הורים מתקשים לזהות את המידה הנכונה מתי לשים את כובד משקלם. גם כאן כמו בבישול, צריך להוסיף במידה. אבל השאלה, מה המידה?

 

ויש לזה גם תשובה? בבישול לפחות יש מתכון עם כמויות. יש עקרון מנחה אחד והוא מה הרציונל להתערבות או אי התערבות.

התשובה לשאלה טמונה בתפיסה של תפקיד ההורה. להורים יש מספר תפקידים מרכזיים: בראשם, שמירה והגנה על שלמות הילדים. ברור שבגיל הצעיר התינוק חסר ישע והוא חייב את התערבות המבוגר כדי לשרוד. אין שאלה לגבי תפקידו של ההורה שחייב לספק צרכים בסיסים כגון אוכל, הגנה ומחסה, חימום וכדומה.  ברור שאין דבר כזה הגנת יתר או פינוק בחודשי החיים הראשונים, הרי התינוק לא יכול לדאוג לעצמו בשום היבט וההורה אחראי לספק את כל צרכיו.

 

התפקיד השני הוא ההכשרה. תפקיד ההורה לסייע לילד ללמוד ולהשתכלל בכל הפעולות הנחוצות להישרדות, צמיחה  ושגשוג. להקנות לילדים גם את החכה וגם את מיומנות הדייג.

ברור שהלמידה הטובה היא למידה שיש בה פרקטיקה, ולכן חשוב גם לאפשר לילדים להתנסות ולהתמודד בכוחות עצמם, כמובן במגבלות ההיגיון והיכולת. רק כך יוכלו לסגל עצמאות ותחושת מסוגלות.

השילוב בין הגישות הוא הנכון. גם להיות נוכח בשלבים הראשונים של התפתחות הילדים, לעשות למענם ולצד זה גם להרבות במלל המסביר את העשייה. בשלב הבא, כשהילד קצת גדל, חשוב שההורה ישתף את הילד בעשייה ושיתרום לפי כוחו ויכולתו.

 

אמרנו לא אחת שלתקשורת בין הורה לילד יש השפעה מכרעת על המוטיבציה של הילדים. ההורה יסביר, ידריך ובעיקר יפרגן לעשייה של הילד, כך שזה יקבל עידוד מהנוכחות של ההורה לידו, ירגיש שותף תורם, ויתרגל שעשייה היא דבר חיובי המביאה לתוצאות חיוביות".

 

מרב מילר: כלומר, כבר מגיל צעיר לטעת בו את האמונה והיכולת להתמודד עם סיטואציות. אבל איך אדע מתי הן גדולות עליו או ממנו?

דני עמית: "התקווה היא שהורה יידע לזהות מתי הילד מתקשה וזקוק לעזרה מצד אחד, ומתי הילד יכול להסתדר בעצמו. חשוב לשים לב ולנסות לזהות מצבים בהם נראה שאין לילד את המסוגלות הרלוונטית, ולבדו לא יצליח להתמודד ואז להציע לו עזרה וכלים להתגבר על מחסום או מכשול ולהמשיך הלאה.

להתגברות על מכשול יש חשיבות רבה, כי כך לא יתפתח אצלו חוסר אונים נלמד. מחקרים הוכיחו שחוויות של חוסר אונים בילדות עלולות להפוך לדפוס קבוע ולהתנהגות של הימנעות.

 

מנגד, ילד שיחווה הצלחה בעקבות עשייה, יתרגל לפעול ולהאמין בהצלחה. משמע- יפתח חריצות ואופטימיות.

מומלץ לפיכך להקשיב ולהתבונן בילד. אם נראה שהוא לא מתייאש, ומצליח - יש להניח לו לפעול לבד. אם נראה שהוא נתקע או מיואש, כדאי להציע לו סיוע.

 

ולא רק להתבונן מהצד אלא גם להקשיב לו. אם הוא אומר שהוא מסתדר לבד, נניח לו אבל כמובן נעקוב אם אכן כך. אם נראה שהוא תקוע או נמנע מהתמודדות נציע שוב עזרה, ונתחיל מהצעת עזרה מינימלית, עד שנראה שהילד חזר למסלול ואז נניח לו.

 

כשילד מגלה יכולת להתמודד לבד מבלי שנגרם נזק, נאפשר לו את הלבד. נציע עזרה רק במקומות שבהם היא נחוצה.

 

כשבעיני הילד הורה נתפס כמסייע ותורם אבל גם ככזה המכבד את האוטונומיה שלו, יש להניח שבעת הצורך, הילד ישתף אותו ויבקש את עזרתו".

 

מרב מילר: אמנם אין כללי אצבע אבל בכל זאת כמה עצות כדי לדעת מתי ואיך להתערב?

דני עמית: 1. "מידת המסוגלות של הילד

אם הילד מסוגל להתמודד לבד עם בעיה, בלי לשלם מחיר כבד מידי או לסבול מידי- תנו לו להתמודד לבד.

גם הגיל כמובן הוא פקטור. להבדיל מגיל ינקות שבה התמיכה היא טוטאלית, גיל ההתבגרות למשל הוא גיל שבו התערבות ישירה של הורה יכולה לגרום לילד נזק חברתי משמעותי, מאחר ובגיל הזה אחת מהמשימות ההתפתחותיות היא היפרדות מההורים. כל ניסיון של התערבות מבוגר במטרה לסייע למתבגר יכולה להזיק למעמדו החברתי וליחס שיקבל מחבריו. אם הצלחתם לשמר תקשורת טובה עם המתבגר הוא יוכל לכוון אתכם מה מקובל בסביבה החברתית שלו ומה לא יביך אותו, וכך לא נפגע בו יותר. המעורבות ההורית תעשה בתיאום עם המתבגר ולא תזיק לו. אם ההתערבות שלנו תעשה בדיאלוג עם הילד ותוך הסבר לסיבת ההתערבות, כך גם יגדל הסיכוי שהילד ישתף עמנו פעולה ולא יחבל בניסיונות שלנו להשיג שינוי.

 

2. רצונו של הילד

אם ילד מבקש עזרה בתחום מסוים, תתחשבו בבקשתו. מן הצד השני, אם הוא מבקש לנסות לבד להתמודד, כדאי לכבד זאת, בתנאי כמובן שלא נגרם נזק משמעותי כפי שכבר הסברתי. חשוב לתת לילד אפשרות בחירה לגבי הסיוע שלנו, באיזה אופן ובאיזו מידה,  וזה שוב בזכות תקשורת טובה שתסייע לנו לדעת מתי הילד מעוניין בהתערבות ועד כמה.

 

3. צרכי ומאפייני  ההורה

יש הורים שמוכנים להשקיע יותר משאבים בליווי ילדיהם במשימות החיים ויש להם יותר יכולת או נכונות להשקיע בג'וב הזה שמכונה 'הורות'. יש כאלה שהפניות שלהם קטנה יותר. לא כולם מסורים להורות באותה מידה ויש לכבד זאת. עם זאת, לאותו הורה שמשאבי ההורות שלו מוגבלים נציע לקבוע סדרי עדיפויות ולהתערב איפה שחשוב, ומנגד, להקפיד שלא להתערב איפה שכדאי לאפשר אוטונומיה לילד.

 

4. במקרה של סכנה או נזק אנחנו מתערבים

במקרה של מריבת אחים, לא בכל פעם צריך להתערב. לאחים יש את הזכות לריב וחשוב שילמדו להסתדר זה עם זה, כמו שחשוב שילמדו לריב. הכלל אומר שאם המריבה הופכת למסוכנת או מזיקה ויש חשש לפגיעה או נזק משמעותיים, חובתנו להתערב.

 

הדבר נכון בוודאי לסיכון פיזי. ילדים שתוך כדי מריבה זורקים חפצים האחד על השני, עלולים כמובן לגרום לפגיעה קשה, כמו למשל בראש או בעיניים, חובתנו כהורים להתערב ולוודא שהם לא מסכנים האחד את השני. חשוב לקבוע את אופן המריבה, מה מותר ומה אסור ואם יש סיכון אז להתערב".

 

מרב מילר: ומה על רגשות ורגישויות? מה לגבי מריבות שאין בהן סיכון פיזי אבל מוטחות בהן הערות מעליבות ופוגעניות?

דני עמית: "הכלל נכון גם לגבי פגיעה רגשית. אם ההורה מזהה שתוך כדי המריבה ילד נפגע רגשית וחווה מצוקה, (למשל- אם נוגעים בנקודה רגישה כמו בידוד חברתי, משקל יתר ,לקות למידה וכדומה) על ההורה להתערב וללמד את הילדים שלא להגזים במידת הפגיעה. ללמד שמותר לריב, להילחם ואף לגלות תוקפנות בריאה, אך הכל במידה, ותוך אמפתיה לזולתך".

 

מרב מילר: מה עם דברים שהם לא ברובד הרגשי אבל עלולים להשפיע על העתיד, כמו למשל ילד שמסרב להכין שיעורי בית. עד כמה להתעקש ולריב איתו, או להניח לו ושילמד לבד מה ההשלכות של זה?

דני עמית: "העיקרון הוא אותו עיקרון: במקרה של נזק אנחנו מתערבים.

 

אי הכנת שיעורי בית הפוגעת משמעותית בהישגים יכולה להיות איתות להתערבות. אנו לא רוצים שהילד יצבור פערים שלא ניתן יהיה להשלימם. ילד שלא יכין שיעורי בית במשך תקופה ארוכה עלול לשלם ביוקר על הפער שצבר. זה עלול להוביל ללחצים רגשיים, עד כדי הימנעות מלימודים, פגיעה בדימוי וכדומה.

לסיכום, ניתן לומר שהכל במידה. תוך בחינה, הקשבה והתבוננות.

 

הכללים שהצעתי כאן נכונים לכל מהמורה בדרך. בין אם זה מול מורה, מול מדריך בחוג, במישור החברתי וכל קושי אחר".