הבת של מיכל ינאי מביכה אותה על הבמה

לא מזמן בחור מקסים בשם אמיר (שם החיבה שלו הוא אמיר הממיר) המיר לי את כל קלטות הוידאו שההורים שלי הקליטו אותי בטלוויזיה (מדובר באלפים)  ל- DVD.  הוא שלח לי וואטסאפ, ״איזה מגניב יצאת בחרצופים״. חרצופים? אני הייתי בחרצופים? גם אחרי שהוא שלח לי את הקטע וראיתי, לא זכרתי שאי פעם צילמתי אותו.

יום אחרי הוא כתב לי שהקטע שלי ב"זהו זה" היה קורע. ושוב, לא זכרתי שאי פעם התארחתי למערכון ב"זהו זה". אבל, לעומת זאת, יש רגעים שנצרבו לנצח. היום הראשון שלי בצילומים ל"נשיקה במצח" היה יום של התרגשות שיא, שאין דברים כאלה. אני זוכרת כל סצנה שצילמתי באותו יום (למרות שעברו יותר מ-25 שנה) וכל זווית צילום שהעמידו אותי בה.

אני גם זוכרת את ההצגה הראשונה של "הקוסם", את הקהל עומד על הרגלים וצורח ואת חדר ההלבשה שלי מלא בזרי פרחים של ילדים מתרגשים שבאו לראות במציאות את זו שהם מעריצים מהטלוויזיה. אבל הכי נצרב לי בגוף  הרגעים שהילדים שלי בפעם ראשונה הבינו מה אמא עושה, מה זאת ״העבודה״ הזאת שהיא הולכת אליה.

עוד כתבות שיעניינו אתכם:

הצצה לבית של נתי קלוגר

אלכס של מיכל ינאי יוצאת לכבוש את העולם

מיכל ינאי: "ילד שלישי זה לא קל"

אני מאוד אוהבת ‏את המקצוע שלי, אבל מאז שהפכתי אמא, בכל פעם כשהייתי הולכת ‏לצילומים/הצגה/הופעה, הילדים שלי היו מבהירים לי, שהם אוהבים את המקצוע שלי קצת פחות. באופן קבוע כל יציאה שלי מהבית מלווה בסצנה שאני אמא לא טובה, שאני תמיד עוזבת אותם, שאני מעדיפה ללכת לעבודה על פני לבלות איתם.

ניסיתי להסביר להם ‏שאמא אוהבת אותם מאוד, הכי בעולם, ‏אבל מותר לאמא לאהוב גם את העבודה שלה. ‏אמרתי להם שחשוב שגם אמא תהיה מאושרת, ‏שגם אמא צריכה שיהיו לה דברים מעניינים או מאתגרים בחיים נוסף למשפחה ולילדים.

אלכס הייתה בת שנתיים וארבעה חודשים כשהעליתי אותה לבמה באחת ההופעות שלי בפורים. נתתי לה את המיקרופון ושאלתי אותה, ״את רוצה להגיד משהו לקהל״? ״כן״, היא אמרה, ״אמא מרביצה לי״. אני זוכרת שנחנקתי, שהייתי המומה מההבנה שלה של מה שהיא עושה, מהיכולת שלה להתחכם ומהבחירה לומר את זה על הבמה, כשהיא מבינה את כוחו של המיקרופון והקהל. חייכתי במבוכה ואמרתי שאם יש בקהל מישהו ממשרד הרווחה אני אשמח אם הוא יחכה לפחות עד סוף ההופעה.

יהלי הגיע לשבוע החזרות האחרון שלי בתאטרון באר שבע, כשהיה בן ארבע וחצי. זה היה מדהים לראות אותו יושב באולם, רואה סצנה, ואז עולה לבמה ופשוט עושה אותה מתחילתה ועד סופה (עם הריקודים) ואפילו מבקש שיתנו לו את הקיו של המוסיקה ברקע.

בשבת האחרונה, יובל, שהוא בן שנה ושבע, הגיע לראות אותי "בברווזון המכוער". לא חשבתי שהוא ישרוד יותר מידי זמן בהצגה וגם קצת חששתי שכשהוא יראה אותי על הבמה הוא יתחיל לצעוק מאמא מאמא וירצה לבוא אלי. אבל הוא ישב על הכסא במשך כל ההצגה(!), מחא כפיים בסוף השירים ונהנה כל כך.

זה כזה כיף לדעת שהם מבינים שאני לא נעלמת לאיזה חלל לא מוגדר, כשאני אומרת להם: ״אמא הולכת לעבודה״, שהם מבינים מה אני עושה במקום העבודה הזה. נכון שקודם הראיתי להם קלטות וכשיובל מזהה אותי ביוטיוב הוא נכנס לוויברציות, אבל אין כמו מראה עיניים בזמן אמת.

אני מאמינה שפעם בכמה חודשים הורה צריך לקחת את הילד איתו לעבודה (כל עבודה), כדי שהילד יראה מה ההורה עושה כשהוא נפרד בבוקר, איך הוא מתנהל, מה סדר היום שלו. כשהילדים שלנו הולכים  לגן או לבית הספר, אנחנו יודעים בדיוק מה הם עושים שם, מתי הם אוכלים, את מי הם פוגשים. הם לא יודעים עלינו כמעט כלום ואני חושבת שחלק מהסיבה שקשה להם להיפרד זו גם העובדה שהם לא לגמרי מבינים מה קורה איתנו כשאנחנו נעלמים להם. חלל, בעיני, מייצר פחד, מייצר אי וודאות.

הבוקר יצאתי מוקדם להופעה בים המלח. יובל ליווה אותי לוואן. אמרתי לו, ״אמא הולכת להופעה״. הוא מסר לי נשיקה באוויר, עשה ביי ביי, חייך ונכנס הביתה.