מיניות וילדים: מין זו לא מילה גסה

 

"כשאני שואלת מטופלים בקליניקה ״איך ומתי היה המפגש הראשון שלך עם המיניות שלך"? או ״לאן לוקחת אותך המחשבה על מיניות?״, הרבה אנשים עונים שזה מחזיר אותם לשיעור על חינוך מיני בכיתה ו׳, שם דיברו איתם על מערכות רביה נקביות וזכריות, על איברי מין נשיים וגבריים וקיום יחסי מין מוגנים. כמי שמתמחה בטיפול מיני ועוסקת לעומק בהבנת התפתחות המיניות וביטוייה השונים, אני אומרת בנקודה זו שהמיניות מתחילה להתהוות ולהתגבש הרבה קודם. השאלה הראשונה הנשאלת היא מה זה חינוך מיני ומה מטרתו?

 

כפי שהוא ניתן בשיעורי ״החינוך המיני״ בבתי ספר חילוניים או כפי שהוא מכונה ״החינוך לחיי המשפחה״ בבתי ספר דתיים, מדובר בהקניית ידע:

- בתהליכים פיזיולוגיים בנושאי הרבייה המינית, יחסי המין ומניעת הריון.

- בהיבטים נוספים של התנהגות מינית כגון אזהרות מפני מחלות מין, הנחיות ליחסי מין מוגנים.

-דינים והלכות, הקניית מידות וערכים המקובלים בחברתנו ותרבותנו בתחום ההתנהגות המינית.

כמעט תמיד שיעורים אלה במערכות החינוך הפורמליות מקבלות אופי של מעין ״הסברה מינית״, כלומר תהליך של העברת מידע עובדתי בתחום הביולוגי והפיזיולוגי- תפקודי, הרחבת ידע של התלמיד בתחומים האלה, צמצום התנהגויות מסוכנות ויצירת מסגרת ערכית מקובלת.

עד כה לא מניתי דבר שאין בו צורך, כל תהליכי הקניה והרחבת הידע והערכים הינם חשובים למדי.

אבל, האם זה בלבד מה שיסייע לילדים שלנו ללמוד להתמודד עם מגוון התחושות הגופניות, המחשבות, הרגשות, הפחדים והאיסורים, משאלות הלב והתשוקות שמביאה עמה המיניות?

האם זה בלבד מה שיאפשר לילדים המתבגרים שלנו (וכמובן גם לנו המבוגרים) להרגיש ולחוות את חדוות ההנאה והכיף בתוך קשר בינאישי רומנטי?

 

ואיך שיעורי החינוך המיני האלה יאפשרו לילד או לילדה שלנו את התובנה הרגשית והידיעה העמוקה של מהו המגע הנכון להם, כרגע או בכלל, עם אדם זה או אחר, מה פשוט נעים ומה פחות? במיוחד כשהחברים מספרים  "שזה כיף וכולם כבר מזמן עושים את זה״.

 

וגם אם ידעו לשמור על עצמם מפני מפגש גופני לא מותאם להם, איך המוקדים המועברים בחינוך מיני של מערכת החינוך הפורמלית יסייעו לילדים שלנו להתוודות על המגע וההתקשרות שכן נעימים להם? איך הם ילמדו לבקש ולקבל אותם עבור עצמם גם אם זה לא תואם אחד לאחד את מה שהחבר׳ה סיפרו?

 

ביטוי מיני באמצעות איברי המין הוא חלק חשוב מאוד במיניות של האדם, אבל הוא רק חלק קטן יחסית מהלמידה המינית כולה. החינוך המיני שלנו לא מורכב מגניטליה בלבד (שזה אקטים מיניים של אברי המין) אלא מבני אדם שלמים. כלומר על החינוך המיני להתייחס לבני אדם כ:

- בני אדם שחושבים ומרגישים.

- בני אדם הזקוקים לקשרים בינאישיים, מחפשים אחריהם ולומדים ליצור אותם.

- בני אדם הלומדים לקבל ולתת אהבה וחיבה.

- בני אדם שמפתחים רגשות על עצמם ועל הזולת

 

- אנשים המתבוננים ומפנימים את מי שמסביבם וכך רוכשים השקפות על התנהגותם של האחרים ושל עצמם.

ישנה בעיה, כשחינוך המיני שמקבלים הילדים שלנו במערכת החינוך הפורמלית עוסק בעיקר במכניקה של הרביה, בשיטות למניעת הריון ובמחלות מין.  הוא לא מאפשר להם לצאת לעולם עם הבנת החוויה המינית בשלמותה, כפי שהם יפגשו איתה במהלך חייהם, כזו הכוללת מרכיבים ביולוגיים, אמוציונליים, חברתיים, משפחתיים, רוחניים, אינטלקטואליים, כגון: זהות מינית, תפקידים מיניים שהם מחזיקים בהם, תפקיד משפחתי, תפקיד חברתי, תדמית גופנית שיש לילד/ה על עצמה, אינטימיות רגשית, אהבה וחיבה, חושניות, קשרים בינאישיים.

 

הרי התהליך הרגיל של החיים מספק לנו למידה מינית בלתי פורמלית המתייחסת לאישיות השלמה שלנו, על כל ההיבטים שציינתי לעיל, אז איך החינוך המיני הפורמלי שהילדים זוכים לו הינו כל כך מקוטע, מכני ומנותק רגשית?

באחת ההרצאות שהעברתי בנושא לצוות מורים בבית ספר יסודי, אמרה לי היועצת כי זו התוכנית של משרד החינוך, אלה הם התכנים המיועדים להיות מועברים בשיעורי חינוך מיני והוסיפה בצער: ״אני לא מקצועית בזה כמוך, אני לא יודעת מה עוד להגיד לתלמידים.. הלוואי והיה לי יותר ידע בתחום״. הרגשתי באותו רגע את חוסר האונים שלה אל מול המצב, גם אם יש לה נכונות לאפשר  לתלמידים שלה למידה אחרת של התחום המורכב הזה, המיניות.

 

 

דמות המורה

השאלת השאלה האם מי שאמון על העברתו והקנייתו של החינוך המיני  הם ההורים או מערכת החינוך הפורמלית, המשפחה או המדינה? האם מותרת הסברת נושאים מיניים לילד ללא נוכחות הוריו? והאם תוכניות לימוד בתחום החינוך המיני לא פוגעות בערכי המוסר, הצניעות והענווה?

 

להיות מורה, בייחוד בבית ספר יסודי, לדעתי, משמעו להיות דמות שמופנמת אצל הילדים בשל גילם והשלבים ההתפתחותיים שהם עוברים; מופנמת ,הכוונה, הופכת חלק מפנימיותו של הילד. המסרים של המורים באים לידי ביטוי בהתייחסותם לתלמיד זה או אחר, בדוגמאות שהם מביאים בשיעורים ובהתנהלותם בכיתה באופן כללי. מסרים אלה, המרמזים על עמדותיו של המורה בנושא זה או אחר או כלפי ילד זה או אחר, הם חלק מהקולות של דמויות סמכות שהילד מפנים מסביבתו.

 

כולנו מכירים, שמענו או ראינו בסרטים את האנשים המבוגרים האלה שזוכרים מצוין את המורה עמו הרגישו "שהוא האמין בי״, או "שהוא הלחיץ אותי והיה לי בלאק אאוט ותמיד היו לי ציונים גרועים אצלו״, או ש״הוא היה סבלני וניסה להבין״, או "שהוא תמיד היה צועק וחמור סבר״. מטופלת שלי בת 41 חוזרת ואומרת: ״אם המורה בכיתה ה׳ רק היתה שמה לי יד על הכתף כשהייתי בלחץ מהמבחן  הייתי נרגעת ולא מרגישה כל כך דפוקה״.

מה שמשקף לנו שהמשקל של מורה בחיי הילדים בשלבי ההתפתחות של בית הספר היסודי, הוא הרבה מעבר לכמה שעות בשבוע שהם פוגשים אותם על פי מערכת השעות. המורים הן דמויות משמעותיות שהקולות שלהן והמסרים שלהן מהדהדים ונרשמים בחיי הנפש של התלמידים שלהם; קרי, הילדים שלנו.

 

מה הייתי משנה?

ולעניין המיניות, דווקא בשל המאפיינים שחודדו קודם לכן של תפקיד המורה, ובייחוד מורה בבית ספר היסודי, לפעמים דווקא אתם המורים, ולא ההורים, יכולים בקלות יתרה להעביר מסרים מתחום המיניות; כי לדבר ולחשוב מין ומיניות עם הילד האישי שלנו מסובך לנו רגשית ולא כזה פשוט.

 

ייתכן וגם לילד שלנו יהיה קל יותר ללמוד אודות המיניות דווקא מהמורה בכיתה ולא מאמא או אבא, כי בית ספר זה מקום המיועד ללמידה, להעברת תכנים חדשים, לשאילת שאלות ויושבים בכיתה עוד ילדים, איתם אפשר להיות נבוכים ביחד.

 

בעידן הנוכחי הזה שלנו, מיתוסים חברתיים-תרבותיים עכשוויים מזיקים להתפתחות המיניות כי פלטפורמה וירטואלית להעברת מידע ומסרים, הנפוצה כל כך בימינו, לא מאפשרת לילד או לילדה לפתח את המיומנויות החברתיות הבינאישיות והכישורים הרגשיים התוך אישיים הנדרשים כדי למקסם את סיכוייהם לחיי מיניות מאושרים, מהנים ומסופקים.

 

ודווקא כאן, שוב אתם, המורים והיועצות, כדמויות חינוכיות, ולא ההורים בהכרח, יכולים לתרום המון באמירות שלכם. בתרבות של עידן האינסטנט (מיידיות) הנוכחי הילדים קולטים אמונות מוטעות וציפיות שגויות אשר עושות עכבות להתפתחות תקינה וטבעית של האני המיני שלהם. אתם, המורים, כדמויות מתווכות ומלמדות יכולות לעשות את התיווך הזה מהאמונות השגויות למציאות. צריכה להיות התייחסות למרכיבים האמוציונליים של המיניות ("מה אני מרגיש כשאני..., ממה אני מפחד..., האם מותר לי להתענג בכלל..."), למרכיבים המשפחתיים והחברתיים של המיניות ("מה שמעתי והבנתי על זה בבית הוריי... מה אומרים על זה החברים... מה מקובל לחשוב ולעשות...?"), למרכיבים האינטלקטואליים והתפיסתיים של המיניות ("מה אני חושבת על זה... מה אני מאמין שצריך להיות... מה אני חושב ואולי אפילו בטוח שקורה אצל כולם") ולמרכיבים הגופניים בשילוב עם מרכיבי ערך ושווי עצמי ("אם החזה שלי היה כזה... אם הפין שלי היה... אני נראית סקסית רק כש...").

 

לא ניתן להתעלם מתפקידם של המורים גם כגורמים המהווים חיץ בין כל סוג של מידע שהילדים קולטים באופן לא מוסדר ולא מבוקר לבין הסדר והרציונל בידע שאנחנו מעוניינים לעשות להם במערכת החינוך. כך בתחום המגדריות הייתם יכולים אתם, המורים, להתייחס לתהליך הסקסואליזציה של דמויות נשיות, של גוף האישה ואף הנערה והילדה, שמתרחש בתרבות הנוכחית שלנו וכך להביא למודעותם של התלמידים, שתהליך הסקסואליזציה מחפיץ את האדם, מרוקן אותו מהווייתו השלמה והופך את האישה או הנערה להיות רק גוף עם אוסף של איברים ונתונים פיזיולוגיים.

הסברים אלה יחד עם שאלות שהמורה היה מפנה לבנים ולבנות בכיתה, כגון: ״ואיך לדעתך זה מרגיש כשמחפיצים אותך?", או ״מה הייתם אומרים כשהיו מתעלמים מסך המרכיבים שלכם כאדם?״, היו יוצאים לנו לעולם ילדים עם מודעות נוספת וחוויה פנימית של חיץ כלשהו בינם לבין המסרים הסקסיסטיים ומרוקני התוכן השלם מהאדם באשר הוא על רקע מאפייני מיניותו.

 

מה שעוד היה ניתן לעשות עם ראיה אינטגרטיבית יותר של החינוך המיני הפורמלי זה לעודד אצל התלמידים שלכם, עמדות ממוקדות יחסים בינאישיים אינטימיים רגשית. אלה הם יחסים הלוקחים בחשבון והמוכנים להקשיב לתחושות האישיות, לפחדים, חששות ומשאלות הלב של כל צד בקשר, בן ובת כאחד. כך הם יוכלו להביא את עצמם לקשר מבלי לחשוש "שמשהו לא בסדר אצלי״ אם אני לא מרגישה חופשיה בהכל כמו ההיא מהשכבה או "שאני לא מספיק גבר״ אם לא קורה לי מיד מה שאמור לקרות אצל כל ״גבר גבר״.

 

התייחסות נוספת שהיתי מוסיפה , היא התייחסות לתחושה, רגש ולמחשבה המתלווים לאיבר זה או אחר ולרגש, תחושה ומחשבה המתלווים להתנהגות ומעשה אלה או אחרים.

פרט לידע אודות תפקודם ותפקידם הפיזיולוגי של חלקי גופנו, לכולנו מתעוררות מחשבות בראש או תחושות בגוף או רגשות בלב סביב מקומות שונים בגוף שלנו, סביב מגעים מסוגים שונים ע״י אנשים שונים, סביב סיטואציות והתנהגויות כאלה או אחרות המערבות את הגופניות שלנו. אז איך זה שמהילדים אנחנו חוסכים את שלמות החוויה הגופנית-רגשית-שכלית-סיטואציונית הזו?

 

השיח צריך להיות כזה שיכול להתעורר חשש או פחד ומדברים עליו; יכול להיות מגע נעים ויכול להיות שלא וגם על זה מדברים; שלכולנו יש בתוכנו כל מני קולות שמהדהדים ויכולים לגרום לנו להימנע מהתנהגות או סיטואציה כלשהי ויכולים לעודד אותנו לקחת בה חלק.

 

כך יכולת הלמידה שלהם אודות המיניות תהיה אינטגרטיבית, כמו שהמיניות עצמה אצל כולנו הינה שלמה, מורכבת מהיבטים רבים ושונים ואינה מנותקת משאר חלקי החיים של האדם, החיים הרגשיים שלו, החברתיים, הרוחניים, ההשקפות התרבותיות בהן הוא חי.