מיכל ינאי: "ילד שלישי זה לא קל"

כשהבן האמצעי שלי, יהלי בן השש וחצי, היה בן שנה וקצת הודעתי לבעלי, שזהו, החלטתי, מחזירים אותו.

במהלך היום הוא היה תינוק מתוק וחייכן אבל בלילות הוא היה פשוט משהו שאי אפשר היה להכיל. הוא היה מתעורר כל 20 דקות ומתחיל לצרוח ואני מצאתי את עצמי שוקלת אם לקחת דרכון ולעזוב, או לפחות לזרוק את עצמי מהחלון. נכון שגרנו רק בקומה ראשונה, אבל חשבתי שהאשפוז בעקבות הנפילה (גם אם זה יהיה רק כמה שברים) לפחות יאפשר לי כמה שעות שינה ברצף - ומי צריך יותר?

המושג "קרועה מעייפות" היה שגור בפי יותר משלום והעובדה שהייתה לי בבית עוד ילדה בת שנתיים וקצת, שהיה צריך לטפל גם בה, גרם לי לנצל אפילו את ההליכות לשירותים לתנומה קלה.

ואז היה היום שנשברתי. לא זוכרת מה היה הקש ששבר את גב הגמל, אני רק זוכרת שלא הפסקתי לייבב שאני מתמוטטת, ושזה לא הגיוני. מישהי המליצה לנו לנסות יועצת שינה וכבר למחרת, בערב ראש השנה, חילקנו תפקידים: אני הלכתי לאכול ראש של דג, ובן נשאר להתמודד עם הבכי קורע הלב של יהלי. היה לילה לא פשוט, אבל כבר למחרת (!) יהלי התחיל לישון לילות רצופים.

אני חושבת שאז הבנתי שהרבה מהבעיות שנוצרות עם הילדים נובעות מהתנהלות לא נכונה /או חוסר ידע של ההורים. אנחנו אלה שמקנים להם לא פעם הרגלים בעייתיים, אנחנו אלה שלפעמים מנסים להיות יותר מידי חברים ופחות מידי הורים ושהרבה פעמים בגלל שאין לנו כוחות להתמודד עם משהו נקודתי אנחנו יוצרים דפוס עקום לכל ההמשך (אכילה מול הטלוויזיה, למשל).

כשיובל נולד, לפני שנה וארבעה חודשים, בן הכריז שהפעם לא נחזור על טעויות העבר. בגיל חודש וחצי בלבד הוא כבר הרדים את עצמו וזה היה מרשים. ואז הגיעה המטפלת שחשבה שזה יהיה מגניב יותר להרדים אותו בידיים וכל ההרגלים שהקננו לו נעלמו כלא היו

פתאום לקח כל ערב שעתיים שלמות להרדים אותו, בכל פעם שיצאנו מהחדר הוא היה משליך לעבר הדלת את המוצץ והבקבוק וצורח כאילו קטעו לו רגל. אנחנו כמובן, היינו נכנסים מיד כדי להחזיר לו את הבקבוק והמוצץ ואיך שהיינו סוגרים את הדלת אחרינו היינו שומעים איך שוב מוטחים עלייה המוצץ והבקבוק באכזריות. אחרי שעתיים, תודה לאל, הוא היה מתייאש ונרדם, אבל כשהיה מתעורר בלילה, הסיפור היה חוזר על עצמו. אה ושכחתי לציין שבכל פעם שהיינו פותחים את הדלת הוא היה מעמיד פני ישן (בן של אמא או לא בן של אמא?).

החלטנו לנסות עליו את מה שניסינו עם יהלי, אבל קלטנו שמדובר בילד שנת יצור 2016, שזה אומר גרסה משוכללת יותר עם יכולת הבנת מניפולציות ועמידה במצבי לחץ.

אחר התקף יאוש בינוני פלוס, נזכרנו בהופעת הסטנדאפ הקורעת של ניקי גולדשטיין שדיבר על דורית קרייזר, מאמנת שינה. הוא סיפר על הדיכאון של לפני והחיים של אחרי. לא עבר יום מהרגע שהוא סימס לי את הטלפון שלה עד שישבתי מל המרי פופינס המודרנית וקיבלתי הרצאה (מרתקת) על כמה חשובה שינה לילדים, כמה היא תורמת להתפתחות שלהם, ולמה כל כך חשוב שתהיה טובה ורצופה.

אחרי הסבר מפורט של איך ומה ומאתיים פעם שהיא אמרה לי לא לזייף בפרטים ולהקפיד על כל שלב, הגעתי הביתה. הערב ירד ואני התחלתי במילוי ההוראות. מוכרחה להודות שהייתי סקפטית, אבל לא היה לי מה להפסיד. הייתי קצת בשוק מזה שיובל נרדם כל כך מהר וישן עד הבוקר, שבכל פעם כשהתעוררתי בלילה (מההרגל), נכנסתי לחדר לבדוק שהוא נושם..וזהו! הוא פשוט כל לילה הולך לישון בקלות ובלי מאבקים, וישן שינה רצופה. אתמול הוא אפילו קיבל תעודת מצטיין.

מה בדיוק אני עושה? הייתי שמחה להסביר אבל זה יהיה כמו לנסות לעשות שיעור שחיה בטלפון. זה לא שזה כזה מורכב כמו שזה מותאם אישית ובעיקר שיגעתי אותה כל ערב בשבוע הראשון כדי לדייק מול יובל את ההתנהלות שלי. בקיצור, החיים שלי עכשיו דבש, ואם אתם פוגשים אותי ברחוב ואני מתלוננת על כמה שאני עייפה... אל תאמינו:).