"היום אני מתבייש בכם, באזרחי המדינה"
רותם ללוש, יועץ תקשורת, זועק ומבקש מכולנו להלחם בהחלטה ההזויה של המדינה לא לאפשר אימוץ ילדים על ידי הורים חד מיניים
לפני כמה ימים המדינה קבעה כי לא תאפשר אימוץ ילדים על ידי הורים חד מיניים.
לכאורה, אין פה שום דבר חדש, הרי זה המצב פה כבר שנים. אבל ביום ראשון האחרון המדינה קבעה באופן רשמי וחד משמעי שאני, חבריי וחברותיי מקהילת הלהט"ב לא ראויים מספיק לאמץ ילדים. מעבר לים הסיפור הוא שונה, ראש הממשלה שלנו מתרברב באו"ם על התרבות הלהט"בית המשגשגת, חברי כנסת ושרים לוקחים חלק ותומכים בקהילה הגאה באירועי הגאווה שמכניסים למדינה הזאת סכומים שאני באמת לא יודע איך כותבים. ממש ברגעים אלו כאשר המדינה הזאת קורסת לתוך החושך, היא מממנת פעילות ישראלית במצעד הגאווה בברלין, כזו שתפקידה למשוך תיירים גאים מכל העולם. הרי אנחנו מדינה נאורה, אנחנו מתים על הומואים, כל זמן שהם לא רוצים להתחתן, או חלילה לאמץ ילדים.
רק לפני חודש בדיוק חגגו מספר בלתי נתפס של 300 אלף איש את חודש הגאווה. העיר נצבעה קשת בענן. כולם רצו לקחת חלק במפגן האהבה הזה שהקימו הומואים, לסביות וכל מה שבניהם. אבסורד לא? עוד עובדה שלא בטוח שלקחתם בחשבון. . כמעט 100 אחוז מהילדים שנמצאים בשירותי האימוץ של משרד הרווחה הם ילדים להורים סטרייטים. הילדים שנזרקים מבתיהם, התינוקות שמושארים בבתי החולים וילדים תמימים שנלקחים מהוריהם - בעקבות העובדה שהם באמת לא כשירים, רובם המוחלט ילדים להורים סטרייטים לחלוטין. הבנתם את האבסורד?
אני לא אקטיביסט גדול, מצוין בהתקוממות מעל דף הפייסבוק שלי, אבל שם בערך זה נגמר. גם אני סובל מסינדרום האישה המוכה בכל מה שקשור לזכויות שלנו. כל שנה בחודש הגאווה אני לובש חיוך גדול ומספר לעצמי שיש לי ארץ נהדרת, גם השנה כמו בשנים שעברו לקחתי חלק באירועי הגאווה ובבמה המרכזית, מיטב המוחות הפיקו פה שבוע שלם של קרנבל אהבה.
ורגע אחרי, המדינה שוב מפנה לי את הגב ודורשת ממני לשבת בשקט. כמה בשקט? התנועה למדינה יהודית ודמוקרטית פנתה ליוע"מ וביקשה להעמיד את הראל סקעת לדין כי החצוף העז להתקומם נגד ההחלטה המביכה שקובעת שהוא מתוק אמיתי, אחלה בידור על הבמות בארץ ובחו"ל אבל לא ראוי מספיק להיות אבא, או להינשא לבכיר ליבו.
היום, גם אני כמו שאר החברים הסטרייטים שלי, מתחיל להרגיש את זה דוגר, גם אני התחלתי לשאול את עצמי, איך הכי נכון לי להרחיב את המשפחה, לאמץ, הורות משותפת? ואז מגיעים איילת שקד וחבריה פשוט מסמנים איקס ענק על התכניות שלי, על תכניות של חברים שלי וחברותי. ממרומי מעמדם הם קבעו שאנחנו לא יכולים לגדל ילדים.
זה לא פוסט פוליטי, למרות התחושה הרווחת שקושרת את המאבק הממושך של קהילת הלהט"ב עם השמאל, לא ראיתי שום מעשה אקטיבי מצד השמאל, לא שום גינוי בוטה כפי שראוי לעשות להחלטה כזו מביכה. ובצד שלי, הצד הימני של המפה הפוליטית, אני מתבייש היום. אף פעם לא התביישתי, תמיד האמנתי שעל אף שהזכויות שלי כהומו במדינה נדחקות לפינה, הדרך של הימין היא הדרך הנכונה.
היום אני מתבייש בכם, בכל אחד ואחד מכם. אבל באמת לא מדובר בפוסט פוליטי. מדובר בקריאת השקמה לכלל האזרחים במדינה הזאת. באמת? באמת ניתן לקבוע שאני לא כשיר לאמץ ילד במדינת ישראל רק כי אני אוהב גברים? יותר מ-10% מאזרחי המדינה, קובצו תחת הגדרה אחת והחלטה מעוותת אחת לפיה אנחנו לא כשירים ולא ראויים מספיק לגדל ילדים. קשה שלא להרגיש מנוצל ונחות כשבתוך הבית המדינה שלי החליטה שאני לא רשאי לאמץ ילדים, ואנחנו? שמנו בצד את העובדה שאנחנו סוג ז', שמנו בצד את העובדה שעל אף שאנחנו משרתים בצבא, משלמים מיסים ועומדים בשירת ההמנון, אין לנו זכות להתחתן פה, שמנו את אלו בצד ופשוט סיפרנו לעצמנו שיש לנו ארץ נהדרת.
ואז התיירות הלכו, ומישהו שוב כיבה לנו את האור. שוב מחזירים אותנו עשרות שנים אחורה, ומספרים לנו שאנחנו לא יכולים לגדל ילדים. ילד צריך אבא ואמא. זה הזמן להשיב מלחמה. זה הזמן לעשות מעשה. הייתם 300 אלף איש בדיוק לפני חודש כאשר שימי תבורי וספיר סבן שרו לכם את המנוני הגאווה. זה הזמן למחוק את החיוך ולהראות שאנחנו פה, ואנחנו רציניים. צאו לרחובות, אם לא בשבילכם, בשביל החברים שלכם, בשבילי ובשביל זוגות נפלאים שמרגישים מוכנים לילד, שמרגישים מספיק מוכנים להעניק אהבה, וחום ולהקים משפחה. ובגלל מיני בורים אנחנו פשוט לא יכולים.
נראה לי שזה זמן די טוב לקום ולזעוק, להילחם על השינוי ולהאמין בו, כי הרי גם וונדר וומן גדלה עם נשים בלבד ונראה לי שאף אחד לא מאוכזב ממה שיצא ממנה. ועכשיו ברצינות, הסנקציות שיבואו אחריי, ממש עוד מעט, יביאו את המדינה הזאת לימים חשוכים מידי.
חפשו את העצומה "אימוץ להורים חד מיניים" ואת הפרסומים בדבר המחאות שמתוכננות וקחו בהן חלק.
