סבתא שואלת: מה נשתנה?

דמיינתי לעצמי איך יבוא יום ואשב בגינת ביתי, אקרא ספר בנחת ואדע שיש לי את כל הזמן שבעולם לעשות ככל העולה על רוחי - זמן לקרוא, זמן להיפגש עם חברות, זמן להקשיב לקיטורים ואיזו רכילות טובה, זמן לצחוק מבדיחה שנונה, זמן ללמוד ולהמשיך להתפתח לשם ולכאן, זמן לעצמי, זמן לזולת... הרשימה באמת הייתה ארוכה.

אני נזכרת בימים ההם בעודי נכנסת למכונית ומתכוננת לנסיעה ארוכה. ליד הטלפון הסלולרי אני מצמידה פתק צהוב מלא במספרי טלפון, מתניעה ויוצאת לדרך. התנועה קשה, הדרכים עמוסות והזמן דוחק, אז לפחות אנצל את הנסיעה לעבודה ואנהל שיחות טלפון דחופות.

נדמה שלא הרבה השתנה מאז היותי אם צעירה לפני עשרות שנים. זמן - עדיין אין לי.

אנו הנשים קיבלנו על עצמינו עוד ועוד תפקידים. מעבר לתפקידים המסורתיים של דאגה למשפחה ולבית לקחנו על עצמינו, בלא מעט הצלחות, עוד ועוד תפקידים בכל מגוון החיים. חלק לא מבוטל מהם תפקידים בכירים הדורשים מאמץ אדיר מצד האישה.

מה השתנה? השתנה שהגדרנו את הזמן שאנו עובדות. כל יום, כל היום. אנו מדלגות מעבודה אחת לשנייה, מתפקיד אחד לשני, כאשר כל אחד מחייב, אחראי, מצריך ערנות מרבי, דורש לשמור על מוראל גבוה, תחכום, יכולת לעבוד בכמה מישורים....נשמע לכם מוכר?

בפועל הכל משתנה כל הזמן. מחשבות רגשות, הגוף , הצרכים, מה שהיום כבר לא יהיה מחר. הסביבה משתנה, עונות השנה משתנות .

השינויים הבלתי פוסקים בחיינו לעיתים מעיקים ומחייבים הסתגלות למצבים חדשים.

יש דבר ודאי אחד והוא השינוי.

יש דרכים רבות להתייחס לשינויים. אולי כמספר בני האדם.

ובעוד אני מהרהרת ומונה את כל השינויים שעברו עלי, צלצול הטלפון קוטע את חוט מחשבתי.

מעברו השני אני שומעת קול אהוב ומתוק - אחד מנכדיי. "היום רק אני", הוא אומר. היום אני מבלה איתך. לבד".

ואני, מתמוגגת משמחה למשמע קולו ובקשתו, שואלת את עצמי האם דבר לא השתנה? ואולי טוב שהשתנה?