מי שולט – הילדים או ההורים?

מה נסגר אתכם, אנשים? למה אתם נותנים לילדים שלכם לשלוט בכם ככה? לנהל אתכם, להכתיב את התנאים? הילדים נראים אומללים, ההורים נראים אומללים. הרהורים על חוסר גבולות ועל הורים שלא מסוגלים להגיד "לא"

כשרות
כשרות | צילום: אלבום פרטי

מדי שבוע אני מלווה את הבת שלי לחוג בלט, וזו הזדמנות מעולה לשתות קפה עם חברה בזמן שהילדה מתאמנת בפלייה.

מדי שבוע אני מקבלת מבטים זועמים מאמהות, שלא מבינות איך אני נוטשת ילדה בת 4.5 לבד בחוג, שהרי היא יכולה להחליק וליפול/לקבל התקף אפילפסיה בפעם הראשונה בחייה/להיחנק ממשהו שמרחף באויר או הכי גרוע - להצטרך לשירותים או להיות צמאה, שזה ממש מזעזע.

 

לכל אותם מבטים אני עונה בלב את התשובות הבאות:

1. היא ילדה רביעית, כשלכם יהיו ארבעה ילדים תלמדו גם אתם לשחרר ולחיות קצת.

2. היא ילדה רביעית. זה הופך אותה לאמיצה, חזקה, עצמאית ולא צמאה.

3.תמיד, לפני שאנחנו שמות את הגרביונים ובגד הבלט היא עושה פיפי/קקי, גם אם היא לא צריכה, כדי שלא נצטרך להתפשט כליל בשירותים המצחינים של החוג.

4.תמיד היא שותה קודם, כדי שתצטרך פיפי לפני החוג. זה נקרא - להקדים תרופה למכה. תלמדו!

נטולת כל רגשות אשם, חברתי (שגם משחררת) ואני שותות בהנאה קפה בזמן ששאר האמהות והאבות יושבים על הריצפה במתנ"ס (למה באמת אין ספסלים?) ומצקצקים בלשונם על האמהות חסרות האחריות שאנחנו.

אבל השבוע חברתי הבריזה ואני נאלצתי לשבת על הריצפה הקרה כמו כולם ולהמתין לבתי. זה היה אירוע מאד מצער, אבל חוויה אנתרופולוגית מעניינת.

 

זה התחיל מצפייה באבא אחד שהגיע עם שתי בנותיו, אחת מהן בחוג, שהתחיל מאוחר יותר. הילדה הקטנה עמדה ואכלה במבה עם שוקולד. הגדולה אכלה וופלות ואז הודיעה שהיא רוצה לאכול גם במבה עם שוקולד. האבא סירב, וטען שהיא אוכלת יותר מדי ממתקים, אז היא התחילה לצרוח ולבכות. הוא הוציא לה במבה עם שוקולד. כשהיא סיימה היא ביקשה לחלק לחברות שלה ביצת קינדר. "את לא יכולה לחלק ביצה אחת לכל החברות", ניסה האבא לדבר בהגיון, "אני כן יכולה", היא הודיעה לו והתחילה לחטט בתיק ולחפש את הביצה. "את לא יכולה", המשיך לנסות האבא בזמן שהיא כבר קרעה את העטיפה והלכה לחברותיה.

 

במקביל, צפיתי במופע אימים אחר. אמא מנסה להלביש את בתה לחוג. "את חייבת גרביונים", אמרה לבתה הסרבנית, "הריצפה קרה ואת תחלי". מה עשתה הילדה? צרחה ובכתה שהיא לא רוצה, כי הם מכוערים. מה עשתה האמא? ויתרה כמובן.

 

והיתה האמא הזו, שהילדה שלה ניסתה לשאול אותה כמה פעמים משהו, אבל היא לא טרחה להפסיק לשניה להתעסק עם הטלפון הנייד שלה, עד שהילדה צרחה והיה גם אבא אחד, שנראה ממש אבוד, כי הילדה שלו הודיעה שהיום היא לא נכנסת לשיעור כי לא בא לה.

 

ישבתי שם ככה ותהיתי לעצמי - מה נסגר אתכם, אנשים? למה אתם נותנים לילדים שלכם לשלוט בכם ככה? לנהל אתכם, להכתיב את התנאים? הילדים נראים אומללים, ההורים נראים אומללים. חוסר גבולות וחוסר ערכים אצל ילדות כל כך קטנות, שמעורר אצלי רצון עז להשתמש בעובדה שלכל המשפחה שלי יש דרכונים בריטיים ולחזור לגור בלונדון. שם אולי קיצוניים לצד השני, ילדים מאולפים להחריד, אבל אז אולי אוכל לישון טוב בלילה, כי הילדים שלי לא צריכים ללכת לצבא עם מי שלא יודע כלל קבלת מרות מהי.

 

כשהסתיים חוג הבלט יצאה המורה והודיעה להורים, שהנהלת המתנ"ס נתנה לה התראה, שאם ימשיך להיות כל כך הרבה רעש של הבנות הממתינות לשיעורים הם יאלצו להפסיק את החוג, כי זה מפריע לשאר החוגים במקום. היא אמרה שלא יהיה להם לאן לעבור והיא תאלץ לסגור את החוג. אתם חושבים שבשבוע אחד יצליחו כל ההורים לחנך את בנותיהם? לצערי, סביר להניח, שלא.