איך שורדים את הבוקר עם הילדים?

כל בוקר, כשאני סוגרת אחרי את שער הגן של הקטן, אני נושמת לרווחה והולכת בצעדים קלילים לעבודה, השוכנת במרחק חצי קילומטר מהגנים של הילדים. למה נושמת, תשאלו? אז ככה, לא יודעת איך אצלכם בבית, אבל אצלנו התארגנות הבוקר לקראת היציאה אל הגן היא סוג של מסלול מכשולים אתגרי, משולב בפיקוד על חיילים סרבנים במיוחד, שהופכים בשעות הבוקר הקריטיות לאיטיים וללוקים בבעיות שמיעה זמניות.

לא משנה באיזה שעה הגדול בן השלוש וחצי הלך לישון, בשעת ההשכמה הוא ישן כמו מומיה חמודה, שלהעיר אותה מהשינה זו משימה בלתי אפשרית. בין נשיקות לחיבוקים, דגדוגים, דיבורים, שירים ואפילו הנחיות ברורות וממוקדות, המומיה בשלה. אם אני מושכת את השמיכה ובמקביל מציקה לו בצורה קיצונית, הוא יוצא מהקיפאון, צועק עלי, "אמא די" ואפילו לא פוקח עיניים. בהנחה שהצלחתי להעיר אותו (טפיחה על השכם לי), מתחיל הקרב על השמיכה והיציאה מהמיטה. יצא מהמיטה? הוא רץ למיטה אחרת בבית, מתכסה ומסרב לצאת.

לצידו, אורי, גוש אנרגיה מתוק בן שנה וחצי, שבזמן הזה כבר עובד על טורבו, הפך חצי מאגף הצעצועים באזור המשחקים שלו ושל אחיו, רץ ברחבי הבית תוך קריאות לא ברורות ובעיקר הולך לי בין הרגליים, כדי לוודא שהוא לא מפספס שום תשומת לב.

הצלחתי להביא את שניהם לחדר שלהם ולהוציא לכל אחד את בגדי היום? (על פי תחזית מזג האוויר שאני לא מפספסת) - כבר הישג. עכשיו מתחיל הקרב על בחירת הבגדים עם הגדול, שניחן בעקשנות ובנטייה לדמוע פיקטיבית בקלות יתר. הדרישות לחולצות עם גיבורי על, צבי נינג'ה, חולצות בצבעים ספציפיים, אורך שרוול והדפסים על הגרביים הם תנאי מקדים להתלבשותו. נדרש משא ומתן קשוח כדי להגיע למצב של הסכמה על הלבוש ולפעמים, כשהוא מתעקש לבחור בגדים לעצמו, גם אם הוא בחר אנסמבל שנראה כאילו עיוור הרכיב אותו, אני מבליגה ורק מאיצה בו להתלבש. או אז, כל פריט לבוש דורש זמן, יש פאוזה בין פריט לפריט, התהלכות, חשיבה ובעיקר מריטת העצבים של אמא שלו. עד השלב שבו הוא לבוש, אחיו הקטן כבר רץ בבית אחרי החלפת שני חיתולים, לבוש, שטוף פנים ובאנרגיות שיא.

אם שלב הלבוש עבר בהצלחה, שלב צחצוח השיניים דורש עוד מהלכי זירוז, הדגמות ושכנועים, תוך גיחות למטבח להכין לו כריך לארוחת עשר, לחתוך ירק ולשטוף תפוח ירוק (א.מ.א, רק תפוח ירוק, אני לא אוהב תפוח אדום. גם לא אגס. ומה פתאום שמת לי בננה בתיק?), תוך מציאת בקבוק השתייה של צבי הנינג'ה (וזה בלבד, אם אני לא רוצה מתקפת סירנות בשעת ההתארגנות), שמצריך שטיפה ומילוי מחדש.

עם פעוט שדבוק לי לרגל ודורש "אמא ציצי" (כן, הוא בן שנה וחצי ועדיין יונק, מה תגידו?) אני מנסה להתארגן לעבודה, מכינה קפה, מחלקת לילדים צלחות עם עוגה או פתי בר, מרימה צעצוע, אוספת לכלוכים, מזרזת, מושיבה, מחנכת, נוזפת ובעיקר ממהרת. ברור שהבנדיטים לא בהכרח מתיישבים ואוכלים יפה, אלא בוחרים דרכים אחרות להעביר את הזמן שלהם עד הזירוז לצאת מהבית.

כשמגיעה שעת הש', בה חייבים לצאת מהבית, אחרת יסגרו לנו את השער של הגן של הגדול בפנים, יש עלי שלושה מעילים (שלי ושלהם), שלושה תיקים (שלי ושלהם), שקית אוכל, שקית זבל, מטריה ופעוט צווחן שרוצה לרדת במדרגות לבד. אם הצלחתי להגיע לעגלה בלי להפיל חפץ או ילד, לחגור את אורי, לסדר את התיקים בתא למטה ולסובב את העגלה ליציאה, אני רק צריכה לקחת אוויר ולספור 25 דקות אחורה לסיום הפיזורים. אם לחלופין אני מצליחה להכניס את הילדים לאוטו ולחגור אותם בלי להגיע לידי בכי (שלי, ברור), כי פשוט לא בא להם לחגור חגורה ודווקא כן בא להם לבכות ולצעוק, לסדר את התיקים, לנסוע לגן ולמצוא חניה ולהצליח להוציא אותם מהאוטו עם הדברים בלי אף ילד שיברח או יתעקש שדווקא בא לו עכשיו ללכת לגינה, אני מפרגנת לעצמי, נושמת ומזכירה לעצמי שעוד קצת, ממש עוד קצת, אני אדם חופשי שרק צריך ללכת לעבוד תשע שעות מול המחשב ומול אנשים - נופש, לעומת מה שעבר עלי לפני כן.