כשהכלב מת - המשפחה התאחדה

ג'וי, הכלב של אילן מת. הוא היה שלו עוד לפני שהבנות של בן זוגו היו שלו. הוא היה שם קודם ולכן כל כך הפתיע את אילן שהבנות היו הרוסות כמוהו ממותו

ג'וי, הכלב האהוב שלי, מת. אין לי הרבה על מה להתלונן. בסך הכל הוא חי 13 שנים נפלאות, מלאות כשכושי זנב מאושרים וריר שניתז לכל עבר. הוא חי את חייו בבריאות מעוררת קנאה ועם תשוקה עזה ליהנות מכל רגע ולגרום המון אושר לכל מי שמסביבו עד שהוא מת, בשיבה טובה ובצורה הכי לגיטימית שיכולה להיות. ועדיין זה עצוב, עצוב נורא.

לא רק לי, גם לבנות שלי מאיה ויעל. זה די משעשע להסתכל על זה, אבל איכשהו בתוך הקונסטלציה של המשפחה המורכבת הזו, ג'וי הוא הכלב של המשפחה, אבל עמוק בפנים, ברור שהוא באמת שלי. אני אנסה להסביר- את בן זוגי הכרתי כשהוא כבר היה בסוג של הריון. זאת אומרת לא הוא, אלא פונדקאית אי שם בהודו שנשאה בבטנה את מאיה ויעל, התאומות המתוקות שלו.

כשהכרנו והוא סיפר לי שהוא בהריון, לא ממש חשבתי לעומק מה המשמעות של זה, גם לא בדיוק ידעתי כמה רחוק באמת נגיע. אבל איכשהו קרה שהיום, 5 שנים אחרי כן, אני אמנם לא אבא, אבל אני כמו אבא לכל דבר לשתי התאומות המתוקות האלה שנכנסו לי לחיים בסוג של עסקת חבילה, וכך גם התמקמו להן עמוק בתוך הלב שלי ולא זזו משם לרגע. השאלה מה אני בדיוק בשבילן הוא דבר שאני מתעסק בו עד היום. האם אני באמת כמו אבא? האם אני באמת חלק בלתי נפרד מהמשפחה? אותה עסקת חבילה הייתה אגב דו צדדית. אני הבאתי איתי את ג'וי, גולדן רטריבר פרוע ושובב, אך מלא בשמחת חיים וטוב לב.

הבנות שלו, הכלב - שלי

ההתחלה לא הייתה קלה. ג'וי מאז ומעולם היה מאוד מגושם, וכשהן היו קטנות הנוכחות שלו לידן הייתה מאוד בעייתית. זה לא שהוא רצה לפגוע בהן, אבל הוא גם לא רצה לפגוע בכוסות שהוא היה מעיף בטעות מהשולחן בסלון וגם לא בעציצים שהוא הפך כשרץ להביא את העצם שלו. הוא היה קצת פיל בחנות חרסינה וכשמדובר בתינוקות קטנים, לא הייתה ברירה אלא להפריד אותו מהן. כך שכל השנים הראשונות די נקרע לי הלב כשהייתי רואה אותו מביט בנו מרחוק.

אבל הפיצוי הגיע. איכשהו בשנים האחרונות, הקסם פשוט קרה מעצמו. הן קצת גדלו והוא קצת התבגר ונרגע והן התאהבו בו בדיוק כמוני. הן התעקשו שניקח אותו לכל מקום איתנו גם כשזה היה ממש לא נוח, הן זרקו לו שוב ושוב את העצם שהוא כל כך אהב להביא להן בחזרה והן כמובן הלבישו אותו אין ספור פעמים בשמלות עם משקפי שמש וחבשו לו כובעים. אני ידעתי שהן אוהבות אותו ותמיד אמרנו שכולנו משפחה אחת. אבל בלב שלי תמיד הייתה התחושה שאין מה לעשות, הבנות הן של בן זוגי וג'וי הוא שלי.

הרגש הוא מה שקובע

כבר המון שנים שלא באמת בכיתי, אבל כשהוא מת, בכיתי ממש. בכיתי באוטו ובמקלחת ובמיטה. הוא כל מה שהיה לי, שהיה באמת שלי והוא כבר איננו. ואז הבנות חזרו מהגן. סיפרנו להן בצורה הכי עדינה בעולם, כמובן אחרי בירורים מקיפים ותרחישים מדויקים שסיפק לנו ד"ר גוגל. לא ציפינו לראות את הלב שלהן נשבר בכזאת עוצמה. הן בכו, הרבה יותר ממני. הן בכו בלי הפסקה, והן כאבו כל זיכרון שנשאר ממנו בבית. וכשראיתי את זה, בכיתי יותר. גם כי הייתי עצוב בגלל ג'וי אבל גם כי מאוד התרגשתי. התרגשתי כי הבנתי כמה שהוא היה משמעותי בחיים שלהן.

הבנתי שאולי אני זה שהביא אותו למשפחה אבל הוא ממש לא שלי, הוא של כל המשפחה, ובמיוחד של הבנות שגדלו לתוך המציאות שבה הוא חלק מהחיים שלהן. כמו שחשבתי שגם הבנות הן של אלון, אבל הן בעצם של כל המשפחה. התרגשתי כי הבנתי שהמציאות חזקה מהכל ושבכל הקשור למשפחה ולילדים, ומסתבר שגם לכלבים, הדבר היחיד שיכול באמת לקבוע מה של מי הוא בסופו של דבר אותו רגש עמוק שנמצא בתוך הלב. והרגש הזה כלפיהם, נמצא עמוק בתוך הלב שלי, וכנראה שזה מה שחשוב באמת.