מה מיכל ינאי ממש לא יודעת לעשות?

כ‏שהייתי בת שש, ‏כיתה א׳, עברנו לגור ברמת גן. ‏לא הכרתי את הילדים החדשים בכיתה וגם לא את השכנים, ‏אבל כבר ביום הראשון ללימודים אמרה לי אלינוע שישבה לידי, שהכי חשוב בשלב הראשון שאזדרז להירשם לחוגים, כי יש ביקוש גדול.

 

לא רציתי המון חוגים, רק שניים. ללמוד לנגן על פיאניקה (מישהו היום חוץ ממני בכלל יודע מה זה?), שזה מן פסנתר קטנטן נייד מחובר לצינור ונושפים דרכו כדי להוציא מוסיקה וחוג בלט‏. לא חלמתי אף פעם להיות בלרינה, ‏אבל רציתי לדעת לרקוד. בקטנה.

 

אמנם הייתי הילדה הכי לא גמישה ביקום, אבל גרוע מכך, בדיעבד, אני מבינה שהייתה לי סוג של דיסלקציה תנועתית. כמו אנשים שהופכים אותיות או מספרים, אני הפכתי תנועות. לא הצלחתי לזכור אף פעם מה זו רגל ימין ומה זו רגל שמאל, ואם כבר הצלחתי להבדיל ביניהן, אז לא היה שום סיכוי שאצליח לזכור מה התנועה שצריך לעשות עם הרגל הנכונה.

 

אז נרשמתי לחוג בלט הכה נחשב של עדינה המורה, ואחרי זמן קצר קיבלנו שיחת טלפון הביתה שהחוג מתחיל ושאפשר להגיע. לא הרבה דברים אני זוכרת מגיל 6, למעשה לא הרבה דברים אני זוכרת בכלל... אבל את הפעם הראשונה בחוג בלט, לא אשכח לעולם!

 

המורה לא-עדינה

למשפחה שלי לא היה הרבה כסף, וכשבזבזנו אותו זה היה בעיקר על מה שצריך ופחות על מה שמתחשק. אבל אני הגעתי לאולם בית הספר לבושה טיפ טופ- בגד גוף ורוד, מכנסי ריקוד ארוכים ורודים, נעלי בלט לבנות וקוקו.

באולם הגדול היו פזורים מזרונים כחולים על הרצפה, ועדינה המורה, בקשה שכל אחת תעמוד על יד מזרן. התחלנו מן חימום כזה של להתכופף לרצפה עם הידיים. עדינה עברה לידי, נגעה בעדינות בגב שלי ואמרה: ״את חדשה פה, אני מבינה שגמישות זה לא הצד החזק שלך״, והמשיכה הלאה. כל שאר הבנות הרימו את הראש כדי לראות על מי היא מדברת, ואני, רק רציתי להוריד את הראש ולהעלם בתוך המזרן.

 

מרגע זה ועד סוף השיעור, המורה עדינה לא הייתה ממש עדינה איתי. אחרי כל קומבינציה פשוטה שהיא לימדה ושאני, כמובן, לא הצלחתי לחזור אחריה, היא הצביעה עלי ואמרה: ״זו דוגמא למה לא צריך לעשות..״. הייתי ילדה חזקה שלא נעלבת בקלות, אבל גם אני בסוף לא הצלחתי להחזיק את הדמעות, וכשהיא שאלה אותי לפני כולם לקראת סוף השיעור, אם אני באמת רוקדת ככה או שאני עושה בכוונה, זרם הדמעות פרץ. אין ספק שזו הייתה קבלת פנים ״נפלאה״ לשכונה חדשה ודרך ״מעולה״ להתחבב על הבנות בכיתה. יצאתי בריצה החוצה מהשיעור ולא הפסקתי לבכות ונשבעתי שלא אנסה שוב לרקוד לעולם!

 

הטראומה הייתה כנראה כל כך גדולה, שמאותו היום המוח שלי, שגם ככה התמודדות עם צעדים וכיוונים לא באה לו בקלות, עשה סטופ לכל מה שקשור בריקוד. אבל ממש! (יכול להיות שאם הייתי נהיית רואת חשבון, רופאה או וטרינרית אז לא הייתה שום בעיה, אבל במקצוע שלי, מה לעשות, צריך לפעמים גם לרקוד).

 

אם טראמפ יכול - גם אני יכולה!

הרבה פעמים לאורך השנים, בהפקות השונות ניסו לשכנע אותי לרקוד, אבל אם תציצו בYouTube- בערוץ שלי, תוכלו לראות שבכל ההפקות ללא יוצא מהכלל- "הקוסם", "הכל אגדה", פסטיגלים. הרקדנים הרבים ששמו סביבי נתנו אשליה שאני רוקדת, אבל למעט תנועה וחצי עם הידיים, או משהו באמת טיפשי לא רקדתי מאז גיל 6 אף פעם.

כשהתקשרו אלי לפני כמה שנים מ"לרקוד עם כוכבים" נכנסתי להתקף צחוק, וכשחתמתי על החוזה לפסטיגל השנה, הייתי מאוד לחוצה מהרגע שבו יגידו לי שיש לי ריקוד. מתי בדיוק כדאי לספר להם שאני ממש, אבל ממש לא יודעת לרקוד? חשבתי שאולי יתמזל מזלי עם איזה שיר רגוע שבו אוכל רק להתנועע מצד לצד. אבל, כמובן, שמכל השירים בעולם החליטו שאשיר שיר מטורף בספרדית וגם ארקוד ריקוד פסיכי. קבעו לי חזרה ראשונה ל-9 בנובמבר ואני כבר שיננתי תירוצים והסברים.

 

בבוקר של החזרה הכריזו שטראמפ נבחר לנשיא ה-45 של ארה"ב. אני יודעת שזה נשמע מפגר אבל נשבעת לכם שאמרתי לעצמי שאם הוא יכול להיות נשיא ארה"ב, אז אני יכולה לרקוד. הגעתי לסטודיו ובאופן מוזר בלי ניסיונות להתחמק ולספר בדיחות לא מצחיקות על מה אני יכולה או לא יכולה, פעם ראשונה בחיים פשוט נתתי לגוף ולא לאוזניים להקשיב למוסיקה. החזרה לקחה שעה וחצי במקום שלוש, ואחרי חודשיים של שעות על שעות בלי לוותר לעצמי על חזרות עם הרקדנים ולבד בבית מול הנייד עם צילום של התנועות הנכונות, באמצע חנוכה, בהופעה ה-53 בפסטיגל אני גאה לומר ש: אני יודעת לרקוד!

 

נכון, אני כבר לא אהיה אנה אהרונוב וכנראה עדיין אסרב ל"רוקדים עם כוכבים", אבל אני יכולה לעשות אחלה נאמבר ואפילו לקבל בסוף המון מחיאות כפיים. אני חושבת שהמעגל ייסגר לגמרי אם עדינה תשב בקהל עם הנכדים שלה. למישהו יש את המספר שלה?