מזל טוב, אמא רגשנית באה לעולם

כשאין ילדים, קל יותר להיות עמידים בפני אלימות, סרטי אימה או אפילו סתם דרמה סוחטת דמעות, אבל מרגע שהם נכנסים לתמונה, הרגש משתלט על החיים בכל הכח

שימי תבורי
שימי תבורי | צילום: yes

מאז שנולדו לי ילדים אני מוצאת את עצמי פורצת בבכי מאד בקלות (לא מולם -אל דאגה...).  דברים קטנים מרגשים אותי, ילד עם עיניים גדולות ודומעות, הקוף שלא מוצא את אמא שלו בסיפור הילדים, גור כלבים צולע... בקיצור, שטויות ובטח לא דברים שאמורים להציף אצלי כאלו רגשות עמוקים.

 

אם עד הלידה הראשונה שלי קראתי את כל ספרי השואה שמצאתי, ראיתי דרמות סוחטות דמעות בקשיחות מפתיעה וקראתי את העיתון מההתחלה ועד הסוף - הרי שהיום, אני מתחילה בשער האחורי, מדלגת בהקפדה על כל סיפורי הרצח והאונס, הולכת רק לקומדיות מטופשות ומכורה רק לספרי מתח לא אלימים. בקיצור, נהייתי רכיכה.

למרות כל האמור לעיל, השבוע סיימתי לצפות בסדרה "נעדרת". בכל זאת, יש לי גם בעל, והוא דורש מדי פעם לראות משהו ראוי בטלוויזיה שאינו ריאלטי שירה.

 

צעירה בריטית כושלת ומועדת ברחובות עיר מגוריה בגרמניה ומתמוטטת. שמה הוא אליס ובסטר ומסתבר שהיא נעדרת מזה 11 שנים. כשהייתה ילדה היא נחטפה בצורה אלימה והוחזקה במרתף. יותר מזה אני לא אגלה כדי לא לקלקל לכם (מומלץ ממש!), אבל כמה לילות שלא ישנתי בגלל הסדרה הזו. חשבתי מה עבר על ההורים שלה, איך התרסקו להם החיים וכמובן שדמיינתי את עצמי במקומם.

 

כדי להלקות את עצמי עוד קצת דמיינתי את החטיפה של כל אחד מהילדים שלי, ביחד ובנפרד. צפו לי חלומות הזויים של איך מגלחים לבת שלי את השיער כשהיא הולכת לבדה לשירותים בדיסני, מלבישים אותה כמו בן וחוטפים אותה מהפארק. נזכרתי באורון ירדן, בפיגוע המזעזע של סמיר קונטאר. בקיצור, בכל זוועות העולם.

 

בכל אותם לילות צפייה בסדרה בעלי ישן לידי נינוח ושקט, לא מבין מה עובר עלי בכלל. בפרק סיום הסדרה חיסלתי חבילת טישו שלמה. "אני לא מבין", אמר לי, "מה את מתרגשת מזה כל כך? זו סדרת טלוויזיה. מה יש לך? מישהו המציא את זה לגמרי".

 

ואני שואלת, באמת מה יש לי? למה האימהות מוציאה ממני פחדים כאלו? מאיפה זה בא?

בכל פעם שאחד הילדים חולה, אני אומרת בלבי (למרות שאני לא אדם מאמין): אלוהים, תפגע בי כמה שאתה רוצה. תעזוב אותם. אני מוכנה לסבול הכל, לספוג ולא לקטר... אבל הילדים הם מחוץ לתחום. כלפי חוץ אני לא מראה את החרדות האלו. אני לא אמא מגוננת מדי, לא היסטרית בכלל - אבל בפנים קיים בי פחד נוראי שאני בחיים לא אצליח להתגבר על חס וחלילה, חמסה חמסה, מלח מים, איזשהו אסון שיהיה קשור לילדיי.

 

בעלי לא מבין בכלל למה אני מעסיקה את עצמי בדברים שלא מחוברים בכלל למציאות. "למה את בכלל חושבת מחשבות כאלו? למה שמשהו רע יקרה"?

 

אז התשובה היא, שזה בגלל שדברים רעים קורים כל הזמן ואני בתחושה שזה סוג של רולטה רוסית. רק לאחרונה ילד ואביו איבדו את חייהם בטיול. סתם, בגלל שהילד החליק. זה פשוט נורא וזה לגמרי יכול לקרות גם לי. משפחות שלמות נמחקות בתאונות דרכים, מטוסים מתרסקים.

 

טוב, זה ברור לגמרי שאני מגזימה. אני בסך הכל בן אדם שמח ואופטימי. למישהו יש אולי איזו קומדיה מטופשת להמליץ לי? חייבת לצאת מזה.